קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) אמרו רבותינו ז"ל איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה, “בכל דרכיך דעהו”, פירוש שאפילו בדרכיך שאתה עושה לצורך גופך, דע את ה' ועשה את הדברים לשמו יתברך, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והשכיבה והקימה והתשמיש והשיחה. כל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם לעבודתו:
אכילה ושתיה כיצד. אין צריך לומר שלא יאכל וישתה דברים האסורים ח"ו, אלא גם בדברים המותרים אם היה צמא ורעב, ואכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין באכילתו ושתייתו שיהיה לו כח לעבודת הבורא. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה לו ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים וטובים לבריאות הגוף. ויש אנשי מעשה שקודם אכילה אומרים, הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו.
קיצור שולחן ערוך, סימן לא – שכל כוונות האדם יהיו לשם שמים
2) העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר, ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר. והמשכה הוא ממקום עליון היינו מחכמה ובינה והוא חיות המאכל. ובאוכלו אחר כך האוכל הזה הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו, על כן "יאכלו ענוים וישבעו", כי עיקר מגמתם רק לרוחניות ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו, כי הנפש אין לו חיות, רק בהמשיך אליו הרוחניות, וזהו בטן רשעים תחסר.
ספר "מאור ושמש", פרשת מקץ
3) הנה הצדיק, בשעת תפלתו, הוא בוודאי בדביקות ובקדושה, במחשבות טהורות וצלילות וזכות. ובעת אכילתו מחמת שהוא דבר גשמי, אז מורא עולה על ראשו לבל יתגשם וינתק מהקדושה ח"ו על ידי האכילה, ולכן הוא מתחזק ומתאמץ לקדש עצמו יותר ויותר בעת אכילתו, לדבק עצמו בקשר ודביקות גדול. ונמצא בעת אכילת הצדיק, הוא מקדש את עצמו יותר מבשעת תפלתו, אבל לא כן שאר העם, שבעת תפלתם יכולים להתקדש יותר מבשעת אכילתם. וזהו פירוש "וקוי ד' יחליפו כח", שהקדושה שאדם מקדש ומטהר עצמו בעת תפילתו ואכילתו, על ידי זה הוא נותן כח בפמליא של מעלה. "וקוי ה'" הם אותם הצדיקים השלימים המקווים ומצפים לתשועת ד' הוי"ה ברוך הוא, שיתמלא במהרה ושיהא השם שלם בקרוב, הם מחליפים הכח, פירוש מחליפים משאר העם, שאצל ההמון עם בשעת תפלתם הם יותר בקדושה אבל הם מקדשים ומטהרים עצמם באכילתם יותר ויותר מבשעת תפלתם.
נועם אלימלך
4) דרך הצדיקים ההולכים בתורת ה' ואינם רודפים אחר התאוות ואינם אוכלים רק מה שצריך להם מההכרח לקיום גופם לעבודת השי"ת, ממילא באכלם על שולחנם המה מושכים את ידם אף באמצע אכילתם ואף שהיצר בוער להסיתם ולעשות להם חשק לאיזה דבר טוב מהמאכל או מהמשקה הערב יותר, הם מצננים את יצרם שלא לאכול ולשתות עוד, ואדרבה דואגים וחוזרים בתשובה על אשר כבר אכלו, פן ואולי אכלו או שתו יותר מכדי קיום גופם, וזה שמצננין את יצרם וחוזרים בתשובה על אשר עשו. לא כן הרשעים, שאף אם יזדמן להם שעשו איזה מצוה בהתלהבות וחשק גדול, מחמת תאות האכילה ושתיה, הם מצננים עצמם וחוזרים מהתלהבותם זה מחמת תאוותם ההבל.
ספר "מאור ושמש", פרשת תולדות
5) אלו תלמידי חכמים שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע (ברכות יז:), יש לומר הפירוש הוא כן, דהנה ה' יתברך נותן לחם לכל בשר בחסדו יתברך שמו, דהיינו שרוב העולם אפילו ישראל אינם אוכלים רק לתאוה, לשבר תאות רעבון ולזון גופם, אבל הצדיקים אוכלים
אכילתם כדי לחזק מוחם לעבודת הבורא ברוך הוא, ואוכלים בקדושה, וממשיכים באכילתם
ובכוונת תורתם השפעות וטובות גדולות לישראל, ולחדש מוחם יותר בשכליות יתירות.
ספר "מאור ושמש"
6) אנו אומרים בברכת המזון, "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה, ועל שולחן זה שאכלנו עליו". ויש להבין מהו בית הזה?, ומהו ועל שולחן זה? אלא כנ"ל "שולחן" נקרא המקום, שמשם אדם מקבל פרנסתו. לכן אומרים "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה", שהכוונה שהפרנסה, שאנו מקבלים מה', שלא תהיה בבחינת צר עין, שהיא בחינת מקבל לעצמו. כלומר, שהוא מבקש מה', שהפרנסה, שהוא מפרנס להגוף, לא תכנס בכלים דקבלה של הגוף, הנקראים "צר עין", כמאמר חז"ל "עינו צרה בשל אחרים".
אלא תהיה בבחינת ברכה מרובה, שהם כלים דהשפעה, שזה נקרא "הרחבה", שהיא בחינת חסדים, שרוצה לעשות רק חסד, מזה תהיה פרנסתו לפרנס עצמו, ולא (תהיה פרנסתו) מבחינת צר עין, הנקראים "מקבלים ולא משפיעים", שמבחינת המקבלים לעצמם לא יכול להיות קיום עולם. זאת אומרת, אם כל העולם היו עובדים בבחינת השפעה, אז היה קיום העולם אפילו בגשמיות, כמו שכותב בספר "מתן תורה".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה"
7) אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת תענית): 'אין מסיחין בסעודה', כי אז, בשעת סעודה, מאיר הארת הרצון שהוא בחינת הארת המקיפים, שהם בחינת "שתיקה", בחינת: "שתוק, כך עלה במחשבה".
"ליקוטי מוהר"ן", מהדורא בתרא, סימן ז'
8) כך היו נקיי דעת שבירושלים עושין, לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן.
מסכת סנהדרין, כג', ע"א
9) מנהג חסידים ואנשי מעשה להקבץ ולישב בצותא חדא, שבת אחים גם יחד, באהבה ואחוה, בסעודת שבת קודש ובפרט בסעודה שלישית, לקבל עליהם עול מלכות שמים בזמירות שירות ותשבחות, ואל יקל בעיניך דבר זה.
"הנהגות צדיקים"
10) כשיושבים במסיבה יחדיו, יסייע כל אחד את החברים, ולא יהא "עניו שוטה" בעדן כזה, כי באלו הזמירות כמו בסעודה שלישית ויותר סעודות שבת ויום טוב ומלוה מלכה וכדומה, שמשוררים ומרננים יחדיו בקול אחד ובלב אחד, אז נתקדש ונתפאר שמו הגדול בכל העולמות.
"שומר אמונים", מאמר צהלי ורני, פרק ט'
11) הסעודה נקראת "שכר". לכן אמרו "מי שלא טרח בערב שבת", שהוא הזמן להכין צרכי הסעודה, ולא הכין צרכי הסעודה, "ממה יאכל". ובטח צרכי הסעודה הוא עבודה ויגיעה.
נמצא לפי זה, היות ששבת היא מתנה, המכונה "סעודה", ומדרך העולם, שמי שעושה סעודה, הוא מזמין רק את האוהבים שלו. נמצא, ש"צרכי סעודה" יהיה הפירוש, הכנה, שיזמינו להסעודה. כי מצד הקב"ה, אין האדם נותן להקב"ה שום עזרה בסעודה, אלא מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו. וזה הוא יכול לעשות דבר אחד, היינו שיעשה מעשים טובים, שימצא חן בעיני הקב"ה, שהקב"ה יאהב אותו. וכמו שאנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". זאת אומרת, שהקב"ה בוחר בעמו ישראל. והשאלה היא, מהו "ישראל"? זהו, שקבל על עצמו "אמונה", זה נקרא "ישראל", וכל ההכנה היא הטרחא להיות "ישראל".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ההכנה בערב שבת, בעבודה"
12) …ובמוצאי יום טוב לאחר הבדלה, נתן הסבר לזה, כדוגמת סעודת שבת ויום טוב שע"י התענוגים הגשמים, בדרך ענף ושורש, מעוררים את התענוגים הרוחנים, שהוא מעין העולם הבא, ובודאי שע"י לטעום טעם מעין העולם הבא, צריכין הכנה יתירה בששת ימי המעשה. וכפי שיעור הכנתו כך הוא שיעור הרגשתו, ובלי שום הכנה נכונה להמשיך את הטעם שבת הרוחניים, אז הוא להיפך, שע"י התענוגים הגשמיים הוא נעשה יותר גרוע. שאחר סעודת גשמיות נמשכים רק לשינה ולא יותר, שאחר אכילה באים לידי שינה. נמצא, שאכילתו הורידו יותר למטה. אלא שצריכים להתאמצות יתירה, שע"י התענוגים הגשמיים יבואו לרוחניות, כי כך היה רצון המלך. אף על פי שהם בסתירות, שהרוחניות מונח תחת קו ההשפעה והגשמיות תחת הקבלה, וכיון שכך היה רצון המלך, לכן נמשכים הרוחניות אחר התענוגים הגשמים, שמונחים תחת מצותיו ית' שהם תענוג שבת ויום טוב.
בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר ק"צ "כל פעולה עושה רושם"
13) בעבודה יש לפרש "השומר שבת" פירושו שומר מלשון "ואביו שמר את הדבר", שהפירוש, שהוא יושב ומצפה ואומר, מתי אני יכול להשיג את הכלים, המוכשרים לקבל סעודת שבת, שיהיה ריחו נודף, היות שסעודת שבת נקראת "טוב ועונג, המלובש בתרי"ג מצות בבחינת תרי"ג פקודין".
וכמו שכתוב בהסולם (חלק א', דף רמ"ב, אות א') "שבכל מצוה ומצוה יש שם בפקדון אור מיוחד. וזה כבר נקרא בחינת "הסעודה של שבת", שיכולים לקבל זה דוקא אחר העבודה ויגיעה, שזה בא ע"י שמקיימים את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, היינו עצות, איך להגיע לבחינת המאור שבה מחזירו למוטב".
לכן יהיה הפירוש "מי ששומר" היינו ששומר את התרי"ג מצות בבחינת עצות איך להגיע לבחינת השפעה. שדוקא בכלים דהשפעה יכולים להנות מ"סעודת שבת", שאז כבר הצמצום וההסתר נסתלק מהטוב ועונג. וזהו כמו המשל של סם המרפאה (אגרת כ"ו של בעה"ס), היינו "האבקה" הנמצאת בקיום תרי"ג מצות בבחינת עצות, זה מרפאה את הסם המר, השורה על הטוב ועונג. לכן אם לא משיגים את הכלים דהשפעה, הנמצאים בתו"מ, ע"י היגיעה, נשאר ההסתר על הטוב ועונג.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה"
14) כשהאור מאיר בהכלים, אין להכלי מה לעשות. רק להנות מהאור, שזהו מטרת הבריאה "להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש מה שאמרו חז"ל "בא שבת, באה מנוחה". כי בזמן שהאור מאיר בהכלים, אין כבר מקום לעבודה, אלא נקרא ה"נהנה מסעודת שבת". וזהו מה שאמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת (לעשות כלים), מה יאכל בשבת?".
היינו, ששבת נקראת "סעודה", היינו שהוא זמן של קבלת טוב ועונג. ואם אין לו כלים מוכנים מערב שבת, וכשבא האור, אין לו כלים במה לקבל את הסעודה. לכן נקראת שבת "כלה", מלשון גמר, סיום, השלים. כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". שפירושו, שהסעודה כבר מוכנת, בגלל שכבר נגמרו הכלים לקבלת הסעודה. כידוע, האור, לא שייך לומר שחסר, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אלא כשיש כלים מוכנים, רואים את האור. היינו האור בא לכלל גילוי לתוך הכלים.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה"
15) עם כל המלות וההגה, הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם, אף מלה אחת, מהענינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה ממקום וזמן המדומים. אלא, שנמצא שפה מיוחדת לענינים הללו, שהוא "שפת הענפים", על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.
אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי חכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות, כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם.
כי היחסים הללו, אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם, שום הקש ודמיון כלל, על איזה דוגמא, בשרשיהם העליונים.
ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם, למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. על דרך, שנתבאר במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אות ד' ד"ה "הממשיות שבחכמת הקבלה". ואחר, שמשיג היטב את השרשים העליונים, מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים, המוחשים שבעולם הזה, ולידע, איך כל ענף מתיחס אל שרשו, בעולם העליון, בכל סדריו, בכמות ואיכות.
ואחר שיודע, ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת, בינו ובין רבו. דהיינו, "שפת הענפים". אשר על פיה, יוכל החכם המקובל, למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהג בעולמות העליונים הרוחניים.
בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה"
16) יש להבין על פי דברי הבעש"ט ז"ל בפי' (תהלים קז, ה) רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף, כי לכן נברא האדם להיות רעב וצמא, כדי להעלות הניצוצות הקדושים שמעורב במאכלים, וע"י אכילתו בקדושה, מעלה אותם מעומק תחתיות.
תפארת שלמה על התורה, פרשת בהעלותך
17) מאחר שתכלית האדם להדמות לעליון, על כן אף עניינים הגשמיים שלו והמה חול ולא קודש, לכאורה צריך להיות חולין שנעשו על טהרת הקודש.
…סוד האכילה היא ההתעוררות התחתון העולה מלמטה למעלה לריח ניחוח, וכן אכילת הצדיקים תהיה אכילה רוחניית, נהנין מזיו שכינה וניזונין מזיו שכינה, וכלי הגוף שהם כלי האכילה יהיו מזדככים ומאירים, ויהיו מוכנים לקבל האכילה הרוחניית הזה… על כן גם עתה שאנחנו גשמיים, נצטוינו להיות מאכלנו הגשמי שהוא חולין, יהיה נעשה על טהרת הקודש.
ספר השל"ה הקדוש, במדבר דברים, פרשת כי תבא, תורה אור
18) וזה ענין מצות הסעודה שנצטוו עליה, לא הוללות וסכלות והשגעון, אלא סוד הסעודה היא סוד הדביקות גוף ונפש.
ספר השל"ה הקדוש, ספר שמות, דרוש ואתה תצוה
19) אמר, על מה שאומרים "לחיים", בזמן ששותים יין, הוא על דרך מאמר חז"ל, שאמרו: "חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון [יין וחיים לפי החכמים ותלמידיהם]". שלכאורה קשה: למה דוקא לפום רבנן [לפי החכמים] וכו'? ולמה לעמי הארץ לא?
אלא, שענין "לחיים", מה שאומרים, הוא לרמז על חיים עליונים. שבזמן ששותים יין, צריכים לזכור, שהיין מרמז על "יינה של תורה", לזכור שצריכים להמשיך בחינת אור תורה, שנקרא חיים. מה שאין כן חיים גשמיים נקרא בדברי חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".
לכן דוקא לרבנן יכולים להגיד: "חמרא וחיי [יין וחיים]". זאת אומרת, שרק הם מוכשרים להמשיך חיים רוחניים. מה שאין כן עמי הארץ, שאין להם כלים לזה, שייך לומר שימשיכו. (ואולי "לפום רבנן", היינו כמו לפי דעתם של הרבנן. זאת אומרת, חיים, שנקרא אצלם חיים, היינו חיים רוחניים).
בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר קע"ג "מדוע אומרים לחיים"
