עיבור, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) הכלים השבורים והמתים עולים עם הנצוצין לעיבור על ידי הרשימות שקיבלו את האור שלהם.
למשל, הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים.
והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר).
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "עיבור (א')"

2) עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכל וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך שאינו מאיר. ועל פי זה יש לפרש, "אשתו הראשונה מכריזין עליו מלמעלה, בת פלוני לפלוני", היינו כנ"ל, עיבור א' בא ומכריז מלמעלה שהוא בחינת אתערותא דלעילא. "ואשתו השניה היא לפי מעשיו", כנ"ל, כדוגמת עיבור ב' שהוא על ידי עצמו, היינו לפי מעשיו.
כתבי הרב"ש, כרך ג',מאמר " עיבור (ב')"

3) בריאת העולמות היה בשביל שיקבל השי"ת מזה תענוג גדול, שיאציל מאיתו נשמות ישראל, וישתלשלו דרך כמה עולמות עד בואם אל העוה"ז, ויתלבשו לבוש חומרי. ומשם ומאותו המרחק הגדול יזדככו ויתקרבו ויתדבקו אליו במחשבתם, באהבתם אותו וקשורים בו, וידמו את עצמם ל- "אין", בהבינם שבאמת בלעדי כח הבורא שבראם ומקיימם, הם- "אין", כקודם הבריאה. אם כן אין בעולם זולת הבורא. ואמר המגיד ממעזריץ', אם הם בדעתם "אין" מחמת דביקות הבורא, נמצא הם מדבקים כל כוחותם במחשבתם בבורא, נמצא הם גדולים מאד, כי הענף בא לשרשו והוא אחדות אחד עם השורש, והשורש הוא א"ס, א"כ הענף ג"כ אין סוף, כי נתבטל במציאות, כמשל טיפה אחת שנפלה לים הגדול ובאה לשורשה, וא"כ היא אחד עם מי הים ואי אפשר להכירה בפני עצמה כלל.
רבי משולם פֶייבוּש, יושר דברי אמת, קונטרס א. פרק יד

4) עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה.
בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת"

5) תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין יניקה, ועיבור"

6) עיבור, יניקה ומוחין, הם שלשה מדרגות. לאחר שהאדם כבר זכה להכנס לקדושה, אז מתחיל להשיג אותם, הנקראים נפש בעיבור, ורוח ביניקה, ונשמה במוחין. אבל גם בהכנה של העבודה, היינו עוד מטרם שהאדם זכה להכנס בקביעות להקדושה, גם כן נוהג ענינים אלו.
"עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין יניקה, ועיבור"

7) האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.
והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים. וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה. אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה, אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להשאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין יניקה, ועיבור"

8) מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.
וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".
ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

9) האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".
והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".
כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:
א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.
ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".
כמו כן אמרו "עובר ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.
ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין אמת ואמונה"

10) בכדי שיהיה להאדם התקדמות בעבודה, האדם צריך ללכת בב' קוים הנקראים ימין ושמאל. את הימין צריכים, מטעם שאסור לגלות שום חסרון, כי במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, כמו שאומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב". שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה. כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.
וכח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להס"א, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין. מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יוולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה"

11) יש לפרש, מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "אין צור כאלקינו". שפירוש הוא, "שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו". ובהעבודה, מהו "צר צורה בתוך צורה". אלא, זה ..שהאדם מקדש עצמו, היינו שרוצה לעשות בעל מנת להשפיע, אין הקדושה באה מצד האדם, שהאדם עוזר משהו לה', שה' ישפיע לו קדושה כמ"ש "הבא לטהר מסייעין אותו". אלא שהכל עושה ה', "שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים".
וזה שכתוב "צר צורה בתוך צורה". דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו. שפירושו, צורת האם היא הבסיס, שעם צורה זו האדם נולד. וזה נקרא "צורת אמו". ואח"כ, כשהאדם מתחיל בעבודה, ורוצה ללכת בדרך של השפעה, מתחיל מקודם מהמדרגה הראשונה של קדושה. כידוע, שיש ג' בחינות הנקראות:
א. עיבור,
ב. יניקה,
ג. מוחין.
והתחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.
נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה"

12) עיקר שקשה לנו בעבודה להכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכו רצון אחר, הנקרא "רצון להשפיע". ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".
ויש להבין, מהו הפלאי הזה ש"צר צורה בתוך צורה". ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".
וזהו "אין קדוש כה'", מטעם "כי אין בלתך". כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אח"כ טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". וזהו כל החידוש של "צר צורה בתוך צורה".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה"

13) לבנה נקרא מלכות, ונקראת "חידוש הלבנה", היות שענין מלכות שמים צריכים כל יום לקבל עול חדש. ואינו מספיק הקבלה של אתמול, משום שכל פעם, אומר האר"י הקדוש, צריכים להעלות הניצוצין שנפלו לבי"ע, ולהעלותם לקדושה. נמצא זה שהאדם מקבל כל פעם עול חדש, זה נקרא שכל פעם הוא לוקח חלק מפרודא, ומכניס אותה ליחוד דקדושה.
וזה ענין שכל יום חוזרת מלכות לנקודה, שנקודה נקראת בזהר הקדוש "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתה", היינו שאינה מאירה, שלבן נקרא שמאיר, שפירושו, שכל פעם צריכים לחדש אותה. אולם צריכים לדעת, שאינה אותה בחינה שהיתה מקודם לכן, אלא כמו שכתוב, אין לך חידוש אור שלא יהא נמשך מאין סוף.
וזה נקרא "עיבור החודש", שפירושה של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.
וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.
נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מולד הלבנה"

14) בחינת בינה, תכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.
אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.
אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה'. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.
כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו מבול מים, בעבודה"