דף הבית / שמחה בדרך, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

שמחה בדרך, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה… כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה.
זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "ויחי יעקב", פסקאות 116-117

2) מי שהוא רואה, שאין לו שמחה, כמו שיש לאנשים אחרים, הסיבה לזה היא, שהוא עומד במדרגה יותר גבוה. לכן הוא צריך לדעת, שה' מסבב לו ההזדמנות, שיתחיל לעסוק בתורה ועבודה. וזה יביא לו השמחה אמיתית, שנקראת שמחה של מצוה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מהו שמחה"

3) הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה. עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ח "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים"

4) אמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאם כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה"

5) ענין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בענין אמונה, להאמין בהשם טוב ומטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שה' יתברך משגיח עליו בבחינת טוב ומטיב. ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מדת האמת, שיש באמונה שלו. ובזה יש לפרש מה שמספרים על רבי אלימלך, שהיה אומר, כשיבוא לעולם האמת ויאמרו לו, שיכנס לתוך הגיהנום, אזי הוא יגיד, אם זהו רצון ה' יתברך, אזי הוא יקפוץ. היינו כנ"ל שזה בחינת השגחה הטוב ומטיב, ונמצא שהוא תמיד בשמחה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ענין שמחה"

6) בגשמיות רואים שמרימים הרגלים מהארץ, זהו מרמז חיות, שהרגלים מרמזות על בחינת מרגלים, על דרך המרגלים שהלכו לתור הארץ, שהלכו לראות, אם כדאי לתת יגיעה ולזכות לבחינת ארץ דקדושה. ובתוך הדעת יש תמיד דעות הפוכות מהקדושה, אלא רק צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש. לכן כשמרימים את הרגלים מהארץ והולכים למעלה מהדעת, אז יכולה להיות שמחה, הגם שיש בהן עליות וירידות. אמנם אין הפרוץ מרובה על העומד, אלא שהעליות והירידות הולכות בקצב מהיר, לכן אין זמן שהשמחה תסתלק.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "שמחה הבאה מריקוד"

7) בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל". זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ה' "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

8) האדם צריך לשמוח בזה שיש לו חסרון על רוחניות, מה שאם כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות. וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה"

9) בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה. ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה… כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר א' "אין עוד מלבדו"

10) בזמן שעוסק בתורה, אזי צריך להמשיך מאור, ואזי הוא הזמן לשלימות. כי מוכרחים להאמין כמו שאמרו חז"ל "ממתנה נחליאל", שהתורה נקראת בחינת מתנה. היינו, כי את זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת ה' יתברך כי יש כמה מיליארדים בעולם, שה' יתברך לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מה' יתברך אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת כ"ב

11) ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו, גורמו לו חשיבות בגדלות ה', שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטן שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך. כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "שלבי הסולם, סדר ישיבת התוועדות"

12) מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש… אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג… כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ'

13) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה,
עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ.
זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", פסקאות 65-66

14) אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות.
…אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'. וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
בעל הסולם, אגרת ה'

15) אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
בעל הסולם, אגרת נ"ז

16) אמרו חז"ל: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי"ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצוה.
ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית', המפליא פלאות.
וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול, נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע"כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות ק"ו-ק"ז

Pin It on Pinterest