מרכז הקבוצה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש – כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה… כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השורשי ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי.
הרמח"ל, ספר "אדיר במרום", ח"א

2) כתוב "כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך", שהכל משומר בל"ב נתיבות החכמה, ומחמת זה "מלאה הארץ קנינך" ולית אתר פנוי מיניה, כי הכל הולך לשורשו. אמנם עתה בהעלם, ולכן נקרא "עולם" לשון "העלם". ואור המתעלם ומתלבש בעולם, נקרא "נקודה" בחינת "יוד" מתחלק לב' "ההין": עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא [עולם של הסתר ועולם של גילוי]. וכל עבודת האדם, לגלות נקודה זו, להמשיך אותה בבחינת "ואו" מעולם ועד עולם, דהיינו "ו" בין ב' "ההין", לגלות לעין כל, את שפע האור הנמשך מאור מקיף למוקף, דהיינו ב' "ההין", בסוד בינה יסוד מלכות והבן.
בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני"

3) כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, ישראל עלו במחשבה תחילה… שצפה ה' ית' שיהיו בעולם אומה הישראלית, ושעל ידי גודל תשוקתם להדבק בבוראם, ורוב חשקם וכלות נפשם, בזה יעלו מיין נוקבין ועל ידי זה יורידו השפעה לכל העולמות… שתכלית כוונת הבריאה היתה שלא תרד שום השפעה, רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המיין נוקבין שמעוררים הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלים מיין נוקבין מתעלים על ידי זה כל העולמות ומוסיפים תשוקה להדבק לשורשם, וזה הוא עיקר שעשועים לה' ית', שישראל מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להדבק בבוראם.
ספר "מאור ושמש", פרשת האזינו

4) בחינת זיווג פנים בפנים נקרא התכללות נוקבא בדכורא כי על ידי גדלות השלם בלי שום מיעוט, שהוא גודל תשוקת ישראל אל הבורא יתברך, כמו שאמרו רז"ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה' קוינו לו, נעשו אחדות עמו יתברך ומתכללין בו ונעשו אחדות אחד, על ידי גודל ההתדבקות והתשוקה שמעוררין בעצמם לבורא יתברך שמו, וגם גודל התשוקה שמתעורר כביכול בו יתברך לדבק בכנסת ישראל… ונעשה אז כביכול אחדות על ידי התכללות, להקרא גם כן בשם דכר על ידי התכללות בחינת נוקבא בדכורא.
ספר "מאור עינים", פרשת בראשית

5) אמר רבי יוחנן, אומר הכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה.
תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כג/ב

6) רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
משנה מסכת אבות, פרק ג פסוק ו'

7) גורן היו יושבים, בחיבה ובריעות ובאגודה אחת כסנהדרין, שאין חושדין זה את זה, שיהיו רואים זה את זה, להיות שומעים איש את חבירו ומתווכחים זה עם זה, עד שתצא הוראה כהלכה.
פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת חולין

8) אין ישראל נגאלים, לא מתוך הצער, ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול, ולא מתוך הטירוף, ולא מתוך הדוחק, ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו, וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א') "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש".
תנא דבי אליהו זוטא, פרק יד

9) רבי שמעון בר יוחאי היה מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו, ומתחברים עמו להיות בחיבור זה, כל אחד עונה חלקו.
הרמח"ל, אדיר במרום, כ"ד

10) חכמי המשנה אמרו במשנתם "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם" כי "זה כל האדם" ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעוה"ז לצורך עליה זו, אשר אין עליה למעלה הימנה, כי שכינת עוזו, תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל כמ"ש "כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י" ע"י עסק התורה והמצות בעשרה דוקא… וע"ז נאמר בקרבך קדוש ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה… כי ההשראה היא הארה עצומה מאור ה', המאיר בה בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית כי אם מקיף עליה מלמעלה… כמו שאמרו חז"ל "כל בי עשרה שכינתא שריא"… כלומר… מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא.
ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כג

11) בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך.
ספר "השל"ה הקדוש", הגהות לשער האותיות

12) אדם מישראל, שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים לשתול עצמו בכנסת ישראל בכל לבו, בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים.
הראי"ה קוק, תלחש לי סוד ההויה

13) הכלל העיקר לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, כמ"ש בפרקי אבות "קנין תורה אחד ממ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם הוא בדיבוק חברים". והאיך הוא דיבוק חברים?… שמתאספים ביחד, וכל אחד נתבטל בפני חבירו בראותו מעלת חבירו, ונעשה שפל בעיני עצמו וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה.
ספר מאור ושמש, פרשת ראה

14) עצה ותושיה לעבדות ה', הוא ליחד לבבינו באהבת חברים… להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד את ה', ולהטות שכם אחד… שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה, ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב.
רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, ספר "מאור ושמש", רמזי ראש השנה

15) העיקר של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השי"ת, שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם… ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל.
ספר "מאור ושמש", פרשת ויחי

16) כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.
כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.
ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.
וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.
זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "מדוע באתי ואין איש", פסקאות 105-108

17) אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ"ש, "כל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.
בעל הסולם, ספר "פרי חכם" על התורה, מאמר "לא עת האסף המקנה"

18) האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה.
נועם אלימלך, ליקוטי שושנה

19) מאמר חז"ל שאמרו. פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים, והוא על פי מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עגול נוגע בחבירו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש הענין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בלבו "אני אמלוך" ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפזור. מה שאין כן הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד – לאביהם שבשמים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת, שנותן בו כח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתיחדים זה עם זה.
ספר "עבודת ישראל", פרשת שלח

20) מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו?
העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש… אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג… כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ'

21) עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג-ל

22) כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.
ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה – אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ"ב

23) "אתם נצבים היום כולכם": מלמד שכנסם… להכניסם בברית:. "כולכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות. מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כולכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כולכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכלכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד. היינו שיש אהבת ישראל, אז יכולים להצליח. לכן כשהאדם מכניס את כל הפרטים "ראשיכם ושבטיכם", שכולם צריכים להיכנס בברית, היינו להגיע, שיהיה עובד ה' "בכל לבבך – בשני יצריך". כלומר שאפילו הבחינות השפלות שבאדם, גם כן צריכות לקבל תיקון. "למען הקים אֹתךָ היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים". כלומר שהאדם יבוא לידי השגה זאת, שהוא נמצא ברשות היחיד.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אתם נצבים היום (א')"

24) "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם… וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ספר "דגל מחנה אפרים", פרשת ואתחנן

25) הסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר… כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להויה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל.
בעל הסולם, מאמר "ששים רבוא נשמות"

26) ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם – רק החברים.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ח'

27) זיווג פנימי וחיצון: סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, וזהו, "והיו לבשר אחד". מתחיל מזיווג הנשיקין, שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, המתחזק בסוד היחוד, עד שמתדבקין גם החיצוניות. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', דהיינו שלמות הז"א – שיהיה שלם בכל מוחיו, ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, ונוק' – שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים.
הרמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, פתח קלו

28) בתלמוד עשר ספירות (דף ל"ט אות ג' ובאור פנימי אות כ') כתוב, שהאור חוזר העולה מהמסך ולמעלה נקרא בשם התקשרות, משום שהוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול, באופן שבמקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור עליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה, שנקרא אור חוזר, עד כאן לשונו.
ובזה יש להבין, מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר.
והתירוץ הוא כנ"ל, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו.
היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא.
שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון.
מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו.
כתבי הב"ש, כרך ג', מאמר "ענין אור חוזר"

29) עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה', ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא, צריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי גם עיקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות, כי התחלת התקרבות לה' וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון, ולהכלל ברצון אי אפשר, כי אם ע"י אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול.
ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג – ל

30) כתוב "האספו הטהרו"… דהנה ההפרש בין לשון אסיפה בבני אדם ובין לשון קיבוץ, כי לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד אף שהדעות בלתי מתאחדות, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד ג"כ, והוא לשון אסיפה מבחוץ לבפנים ששם מתאחדים ביותר.
…ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, והיינו כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות… ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו אף שכולם רוצים דבר אחד מ"מ עדיין אין זו דעה אחת, שזה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו. אבל אם שלמים, וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמים, זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה ולזה נאה לקרוא אסיפה בהחלט… ולפי"ז מובנים דברי המדרש "האספו הטהרו", כי להיות יצדק בהם לשון אסיפה, אי אפשר אלא ע"י שהכל מתאחדים ברגש נפש עצום מאד לעשות רצון אבינו שבשמים.
"שם משמואל"

31) בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג, שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם… והעיקר הוא אותו הצדיק היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע.
ספר "מאור ושמש", פרשת עקב

32) עִקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּתָהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד… וע"כ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. וְעַ"כ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו קודֶם הַתְּפִלָּה מִצְוַת עֲשֵׂה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה כִּי אִם עַ"י הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם כָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַ"כ עִיקַּר הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר וְלֹא בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָלוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הֵפֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. רַק צְרִיכִים לְחַבֵּר יַחַד הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה וְנַעֲשִׂים בְּחִינַת אֶחָד, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת דַּווקָא, שֶׁשָּׁם מתְכַּנְסִים וְמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת, וְזֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה.
"ליקוטי הלכות", הלכות בית הכנסת, הלכה א

33) כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.
כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.
ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.
וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.
זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "מדוע באתי ואין איש", פסקאות 105-108

34)הסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר… כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להויה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל.
בעל הסולם, מאמר "ששים רבוא נשמות"

35) עיקר שורש הערבות נמשך מבחינת קבלת התורה, שהיו כל ישראל ערבים זה לזה. וזה מחמת שבשורש נשמות ישראל נחשבים כולם כאחד, כי נמשכים ממקור האחדות, ועל כן כל ישראל ערבים זה לזה בקבלת התורה.
"ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ה

36) כל ישראל ערבים זה בזה פירוש שמעורבים אורותיהם וחיותיהם איש באחיו, ומחמת זה מצוים ועומדים אנחנו בני ישראל במצות ואהבת לרעך כמוך ממש.
רבי מנחם מנדל מויטבסק, ספר "פרי הארץ", מכתב לג

37) כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.
ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה – אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ"ב

38) אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה.
בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", אות ט"ו

39) "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם… וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ספר "דגל מחנה אפרים", פרשת ואתחנן