השתוקקות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה.
בעל הסולם, מאמר "וזאת ליהודה"

2) הבורא ברא יש מאין, כלי, הנקרא "רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג". זאת אומרת, מה שאנו רואים בבחינת "ממעשיך הכרנוך", כלומר שאנו מדברים רק ממה שאנו רואים מה שיש בטבע הבריאה. ואנו רואים, שאי אפשר להנות משום דבר, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, אלא אם כן שיש השתוקקות להדבר. ומשום זה למדנו, שמצד האור שברא את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל", עבר עליו ד' בחינות, היינו ד' שלבים עד שהרצון לקבל, קבל גמר צורה של השתוקקות. והכלי הזה, לאחר שהאור ברא את הכלי, קבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת. וב' דברים, היינו האור והכלי, מתייחסים להבורא. ומבחינה זו אנו לומדים, היתה שלימות גמורה, שאין על זה מה להוסיף.
אלא אח"כ נולד דבר חדש, מה שאנו מיחסים זה להנברא ולא להבורא. כלומר, שענין נתינה אנו מיחסים להבורא, שהוא המשפיע, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, שהוא לתת להנבראים כל טוב ולא לקבל מהם שום דבר. מה שאין כן אח"כ נעשה דבר חדש, כמו שכתוב בתע"ס (חלק א'), שהמקבל הראשון, הנקרא "מלכות דא"ס", השתוקקה לבחינת קישוט, הנקרא "קישוט בנקודת הרצון", שתהיה לה השתוות הצורה, המכונה "דביקות". ומסיבה זו נעשה הצמצום. כלומר, שמעטה רצונה לקבל על כלי, הנקרא "רצון לקבל", וממילא נסתלק האור. והמלכות המציאה כלי חדש, הנקרא "רצון להשפיע". כלומר, שלא לקבל הנאה ותענוג כפי מדת השתוקקות להאור, אלא לפי מדת הרצון להשפיע שלה.
… כנ"ל, שמלכות דאין סוף קישטה עצמה בנקודת הרצון, שפירושו, שהקישוט שלה היה במה שנתנה על הרצון לקבל כוונה בעמ"נ להשפיע.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהי המתנה שהאדם מבקש מה'"

3) עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.
הרמח"ל, מסילת ישרים פרק א', בביאור כלל חובת האדם בעולמו

4) אנו רואים שבני אדם מתיגעים כל היום, מי בעבודה ומי במסחר, וכל היום הוא מצפה, מתי יגיע הזמן שיוכל לחזור הביתה, לאכול את הסעודה היפה, ולהשתעשע עם בני ביתו וילדיו. או מי שהולך למדינת הים, שסובל מהיסורים של העבודה, ומשתוקק מתי יגיע הזמן שאני אוכל לבוא הביתה. וכשהוא רואה שהזמן מתקרב לבוא הביתה, אז השמחה מתחיל לפעמו בלבו, ואז ההשתוקקות הזה שיש לו כל הזמן להגיע אל התכלית – מגדיל את התכלית. היינו, שמרגיש בעצמו שכדאי לתת את כל היגיעה, אך ורק כדי שיוכל להגיע לביתו ולהנות. כי אחרת, היינו אם לא היה מתיגע, אזי לא היה לו במה להנות. כי הבית היה ריק מכל דבר ולא היה יכול להנות.נמצא שיש כאן ב' ענינים:
א. סעודה יפה וטובה, או מי שבא ממדינת הים שמביא הרבה כסף,
ב. ענין השתוקקות להגיע אל המטרה.
ויכולים לומר, אם היו יכולים לשקול את התענוג במאזניים, אזי אפשר לומר, שהתענוג של הסעודה או התענוג מי שמביא כסף מחוץ לארץ שוקל אחד קילו, וההשתוקקות מה שמשתוקק כל היום ללכת הביתה ולאכול את הסעודה – יכול להרבות את התענוג בשיעור שהתענוג ישקול מאה קילו. וכמו כן מי שמשתוקק לחזור הביתה עם הכסף שרכש בחו"ל, ההשתוקקות מגדיל את התענוג בלי שיעור וגבול, והתענוג מתגדל רק לפי ערך ההשתוקקות. ושיעור ההשתוקקות מתגדל לפי ערך היגיעה, זאת אומרת, שמי שעובד קשה ומתיגע בשיעור שיש לו יסורים, אזי היסורים בעצמם מביאים לו את גודל ההשתוקקות, להפטר מהיסורים ולהגיע למחוז חפצו. וכל החיות שיש לו, בזמן שיש לו יסורים, הוא רק מהעתיד. היינו, שמרגיש שעוד מעט הזמן מתקרב שיוכל לחזור הביתה. נמצא לפי זה, אם יש לאדם סעודה טובה או הרבה כסף, ולא היה לו יגיעה עליהם, אזי אינו יכול לטעום טעם של תענוג רק מהבחינה א' הנ"ל, היינו בשיעור של אחד קילו. ומי שיש לו יגיעה והשתוקקות, אז הוא מקבל תענוג מבחינה ב' הנ"ל, היינו שיוכל להגדיל התענוג פי מאה ופי אלף. ואין להקשות, ומהו באמת. היינו, אם יש תענוג בהסעודה וכמו כן בהכסף, מה זה משנה אם יש לו השתוקקות, אם הסעודה וכסף הם דברים של עצם, איך אפשר להיות שהיגיעה וההשתוקקות יוסיפו על זה תענוג. אלא כנ"ל, שהן קנינים גשמיים והן קנינים רוחניים יש להם טבע אחד. כי כל תענוג, בין גשמי בין רוחני, מכונה בשם אור. ובאורות יש לנו כלל, שאין לנו השגה. היינו, שאי אפשר לקבוע את צורתו הסופית שלו, אלא דווקא על ידי הכלים. היינו, שאנו קובעים את צורת האורות לפי תכונת הכלים. וענין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות להדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור. לכן, אפילו בגשמיות אין הסעודה והכסף קובעים את שיעור התענוג, אלא היגיעה וההשתוקקות קובעת את שיעור גודל התענוג.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ל"ג

5) בענין ההסתר, שהוא דבר תיקון, כי לולי זה לא היה האדם יכול להשיג שום שלימות, מטעם שאין הוא ראוי להשיג את החשיבות שבהדבר. מה שאין כן כשיש הסתרה, אז נעשה אצלו הדבר לחשיבות. אף על פי שמצד עצמו, אין האדם מסוגל להעריך את החשיבות, כמו שהוא לאמיתו של דבר. אבל ההסתרה הוא מסגל לו ערך חשיבות. שכפי ערך הרגשתו בהסתר, כן נתרקם אצלו מצע של חשיבות.
וזהו כמו שלבים, שעולה כל פעם, שלב אחרי שלב, עד שמגיע למקום המיועד לו. היינו, שמשיג איזה שיעור בחשיבות, על כל פנים שיוכל להחזיק מעמד. אף על פי שאמתיות החשיבות, אין ערך ושיעור לרוממותו ית'. רק על כל פנים שיעור, שיספיק לו להמשיך בקיומו.
אלא שהסתרה לבד לא נקרא הסתרה, שהסתרה נמדדת לפי הביקוש. כי עד כמה שהביקוש אחר הדבר הוא ביתר עוז, אז ניכר ההסתרה בשיעור היותר רחוק. ועל זה יובן ענין "מלא כל הארץ כבודו". אף על פי שאנחנו מאמינים בזה, מכל מקום הסתרה גם כן מלא בכל הארץ.
ולעתיד כתוב: "ואני אהיה לה חומת אש סביב כבוד בתוכה". שענין "אש" היינו בחינת הסתרה. אבל מכל מקום, כבוד בתוכה, היינו שיתגלה אז הכבוד. והוא, שאז יהיה הביקוש כל כך גדול, אף על פי שיש גם אז בחינת ההסתרה. אלא שההבדל, בזה הזמן, שיש הסתרה אבל אין ביקוש. אם כן זה נבחן לבחינת גלות. מה שאין כן אז, אף על פי שיהיה ההסתרה, אבל הביקוש גם כן יהיה. וזה העיקר רק הביקוש.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קע"ד "ענין הסתר"

6) … וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה.
וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו.
בעל הסולם, אגרת מ"ג

7) …והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.
ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.
וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת י"ד