דף הבית / קטעים נבחרים מן המקורות על הערבות

קטעים נבחרים מן המקורות על הערבות

1) אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת – נשמת אדה"ר.
ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר.
בעל הסולם, ששים רבוא נשמות

2) הנה הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת לב, כי בסוד זה ניתן הלב באדם והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש – כל הנשמות הם נשרשים בנוקבא, ולכן נקראים חלקים שלה. וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרשֹ כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאין ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל כך יהיה "מבין", בסוד, הלב מבין (ברכות סא א), אל כל ההנהגה בכלל.
והבן היטב זה הדבר, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו… והוא סוד, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, ג). כי גם כי הנוקבא היא הבאר להשפיע, אינה תמיד בבחינה זו, כי יתגבר שם בחינת הסיתום שאינו מניח ההשפעה, עד שיהיו נאספים כל המקבלים לקבל, כי השורש נשלם בהם, ואז מהפכים זה האבן שהוא הסותם… וכשנתקנת אז הוא עצמו נהפך להיות משפיע… כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, בסוד לב מבין, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי.
רמח"ל, אדיר במרום, ח"א – בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא

3) עיקר שורש הערבות נמשך מבחינת קבלת התורה, שהיו כל ישראל ערבים זה לזה. וזה מחמת שבשורש נשמות ישראל נחשבים כולם כאחד, כמו שאמרו על פסוק, "כל הנפש הבאה לבית יעקב", שנקראים נפש אחד, כי נמשכים ממקור האחדות, ועל כן כל ישראל ערבים זה לזה בקבלת התורה.
"ליקוטי הלכות", הלכות ערב, הלכה ה'

4) אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות… צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
"ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב

5) הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שנקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי בעניין זה.
מרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה ל"ח

6) אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ"ש, "כל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.
בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה

7) ואברכה מברכיך. יש לומר על דרך, המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה. ובזה יובן "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך. וזהו "ואברכה מברכיך". כי ברכה הוא לשון בריכה, היינו צינור ההשפעות טובות.
והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלמות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, על דרך, העולם ניזון בשבי״ל חנינא.
ר' מנחם מנדל מקוסוב, ספר "אהבת שלום"

8) האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין – לשון מתיקות… מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים.
ספר נועם אלימלך, ליקוטי שושנה

9) באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאח"כ יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות. ולפי זה צריכים לומר, שאם אח"כ באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם.
כתבי הרב"ש, כרך א', כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא

10) ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא?
כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם… וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ספר דגל מחנה אפרים, פרשת ואתחנן

11) האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחברו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחברו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.
וזה כלל, שכל דבר חידוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג. ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. ממילא אין תענוג, אין דאגה, ואין מקום ליגיעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', כללות האדם

Pin It on Pinterest