"אין עוד מלבדו", קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְדֹוָד הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.
ספר דברים, פרק ד', פסוק ל"ה

2) יחוד האין סוף ב"ה הוא – שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:
יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא יחודו העליון ית"ש, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת, אינה אלא חכמה – מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת – שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, כ"ש שזה הענין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה.
רמח"ל, ספר קל"ח פתחי חכמה, פתח א'

3) מצות יחוד השם, להאמין ולידע שהשם יתברך הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד.
…להאמין ולידע בידיעה ודאית, שהשם יתברך שהוא הפועל להמציאות, מנאצל הראשון עד שילשול קטן שבים, הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד, בלי שום שיתוף חלילה וחלילה, יחיד ומיוחד, שנאמר "שמע ישראל הוי"ה אלה"ינו הוי"ה אחד", אחד מפשטי המצוה ושרשיה, הכל אחד, שצריך לידע שיש שַם מצוי ראשון דלית אתר פנוי מניה, והוא אחד יחיד ומיוחד, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואין שם לא ציור ולא תמונה ולא גוף ולא שום תפיסה בגודל אורו וקודשתו וחכמתו ובינתו ודעתו ושכלו העמוקה עד אין סוף, ואין לו שני לו חלילה, "אני ראשון ואחרון ומבלעדי אין אלק"ים". לא קָדמו ולא אִחרו שום דבר, שהוא ראשון והוא אחרון והוא נמצא תמיד – היה הוה ויהיה, משגיח על כל מעשה בני אדם. ואלופו של עולם הוא בכל תנועה ותנועה, וצריך לקבל על עצמו למסור נפשו על אמונה זאת, אמונת אמת, שהשם יתברך הוא אחד ברוך הוא וברוך שמו. שורש מצוה זאת(מצות יחוד ה'), כל ספר הזוהר והתיקונים וספרי מרן וכל ספרי המקובלים נתיסדו על סוד מצווה זאת.
ר' איזיק יחיאל, ספרין מקומרנה, ספר "עצי עדן"

4) פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד.
…פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו".
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א'

5) בא ולמד, חכמה האמיתית, סבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', (תק"ז ת"ע קכא). לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים. אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו.
אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, (שמואל ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח".
בעל הסולם, ספר "פרי חכם", שיחות, סוד שמותיו ית'

6) "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' – כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).
ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?
הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה – להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.
וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ע"ו

7) הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.
וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.
ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".
וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.
ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.
שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

8) …ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם – אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.
…הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.
וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.
בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

9) בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך.
ישעיה הלוי הורוביץ, ספר השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות

10) הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא, חל על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא שלו. אני, היא השכינה. הוא, הקב"ה, הנקרא וה"ו. שלעתיד בגמה"ת תאמר הנוקבא, ראו, כי אני וה"ו אחד. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א.
ואין אלקים עימדי. הכוונה על אלוהים אחרים, ס"ם ונחש. כי אז יתגלה, שס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. כמ"ש, על פי שניים עדים יומת המת, שחל על ס"מ, שהוא מת מתחילתו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדוּת נפשנו.
וזהו שכתוב, אני אמית ואחייה, שאני אמית בשכינתי מי שחייב, ואני אחייה בשכינתי מי שזכאי. שתתגלה השגחת ה' מלכתחילה בכל העולם כולו. ואז, כמ"ש, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה, שהם ס"ם ונחש. כמ"ש, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו.
ספר "זוהר לעם", פרשת בראשית-א, מאמר "אני אני הוא", פסקה 175

11) הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה, בסוד בחירתו בו באהבה. אשר מבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד, מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה, בסוד עילה ועלול, סיבה ומסובב, עד שכל המעשים יתאחדו, למעשה אחד, בסוד (שמות לד י) "מעשה הוי' כי נורא הוא", כידוע ליודעי חן. סוד גאולה פרטית. וזה סוד אחדות הפעולות מן הפעולות, פירוש, מכל נברא יוצא הרבה פעולות, שסופם להתלכד זה בזה, עד שנעשים פעולה אחת ממש כנ"ל, והיחוד הזה מגיע בכל נברא ומעשיו.
ויש סוד אחדות הפעולות היוצאות מהפועל האמיתי, סוד בורא כל אלו הנבראים עושי מעשים הנ"ל, אשר ערך הנבראים אליו, הוא כמו ערך הפעולות לנבראים כמובן. לכן לאחר כל התאחדות מעשי הנבראים למעשה, בסוד (פסחים פו:, וש"נ) "אם למקרא", לאותו נברא פרטי, צריך שאחר כך יתאחדו ויתלכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש, היוצאת מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש, כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומהזווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו, מזווגי זווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה, בשבעים אומות, ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יתלכדו זה בזה, עד שנעשה מבין כולם אדם אחד, כמו אדם הראשון, והבן מאד.
בעל הסולם, ספר "פרי חכם", שיחות, פעולות האדם ותחבולותיו

12) הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל.
הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב. אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור.
וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו. וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו. מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב [כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים שהיו לפני רֵבִּי שהיו מבדחים לכל מי שהיה עצוב]. משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל – תמוט. אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה. מה עשה? הפקיד את העבד לשומר – סף בבתי בראי [בבתים החיצונים]. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים. השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך. אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה. אבל עם כל זה – עבד הוא! ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?
חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים. על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך. הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע. אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה" – מידיעה שבסוף. "ואהבה" – מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות. והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום.
בעל הסולם, אגרת א'

13) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו (הקדמה לתע"ס שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אהבה עצמית ואהבת ה'"

14) כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.
וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.
וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.
"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
בעל הסולם, אגרת נ"ב

15) כתוב, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו. ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות. ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם. וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו.
זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", סעיף 138

16) "אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכל ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]", אלא ההבדל הוא, ב"הוה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הוה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הוה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" ח"ו, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים". אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה" וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו, ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הוה", זולת ב"יהיה" והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא ג"כ חיבור, אלא "אחור באחור", ז"א שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן. והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב"הוה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו ית'.
בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני"

17) כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת. וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף – עַל – פִּי – כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל – כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל:
וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב, שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ:
וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל – כָּךְ כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד:
וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא – אָחָרָא (זֹהַר נֹחַ דַף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ:
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד, כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף – עַל – פִּי – כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם, קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה:
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא – אָחֳרָא וְהַבַּעַל – דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל – דָּבָר וְהַסִּטְרָא – אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל – כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ:
וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. עַל – כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד:
וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.
ספר ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן מח

18) "בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.
ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו". ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים."
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קל"ח "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם"

19) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).
קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).
ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה.
ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם. לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות.
כתבי הרב"ש, כרך ג', הכל תיקונים

20) דרשו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה. ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות. היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה. ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע. כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה. זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ח "יראת ה' הוא אוצרו"

21) שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן. כי "במקום שאדם חושב, שם הוא". ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי "ברוך מתדבק בברוך".
אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס"א. "ואין ארור מתדבק בברוך". כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה. ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי. ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח"ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא "שדי תכלה בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם", שז"ס "רגע באפו" ו"כמה זעמו? רגע". על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות. וזה ענין "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא [מזומנת לכל מעשיו בשישה ימים אלו]". כי אות ה"א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת ע"ד א"ס וא"ת [שנזרקה על דרך אין סיבה ואין תכלית]", ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.
בעל הסולם, אגרת י"ח

22) כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קכ"א "היתה כאניות סוחר"

23) ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות". וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ג "ענין הגבלה"

24) האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.
ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים. וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה. ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א). נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה".
מאמרי הרב"ש, כרך ג', מאמר "קידוש החודש"

25) שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.
והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.
ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים. וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ח' "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

26) באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.
כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.
וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא.
מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות. נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד". זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ג "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן"

27) כתוב, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". היה צריך לומר, תזכיר את שמי. אלא הפירוש הוא, באותה מידה שאני מזכיר את שמי, באותה מידה אבא אליך.
ולכאורה אין שום פירוש למה שהוא מתרץ. אלא לפי הנ"ל מובן היטב, היינו שבאותה המידה שהזכיר, היינו למה שאדם משתוקק, את זה נותנים לו. והנה אלו, שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים לעשות נחת רוח ליוצרו, והם רואים, שכל מעשיהם אינם לשם שמים, אז הם מתפללים לה', שהוא יראה, שהם יוכלו לעשות מעשים לשם ה'. אז אומר הקדוש ברוך הוא, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", היינו שאתם תתנו לי את האפשרות, שאני אוכל ליחס את שמי על מעשיכם. היינו, שיהיה התעוררות מלמטה, שאני, אומר הקדוש ברוך הוא, איחס את שמי על המעשים. אז מאיפה אתם תדעו, שאני כבר מיחס את שמי עליהם. זה תראו, אם אני "אבוא אליך וברכתיך". היינו שכל מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אינה יכולה להתגלות מטרם שתקנתם את ענין נהמא דכסופא, היינו שתעשו את מעשיכם להשפיע. ואז יקוים מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה שכתוב, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי". שאני יחסתי את שמי עליהם, היינו שכל מעשיכם רק להשפיע. אז תדעו, אם אני "אבוא אליך, וברכתיך". על דרך שאומר הרמב"ם, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות".
מאמרי הרב"ש, כרך ג', מאמר "דרך אמת"

28) "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".
"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.
"והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".
"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו".
ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל – "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו.
מאמרי הרב"ש, כרך ג', מאמר "רוממו ה' אלוקינו"

29) בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.
מאמרי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

30) ידוע שמלכות נקראת "הרצון לקבל לעצמו". ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש, שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" ב-א'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר לבנין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה.
מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע. זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין, היינו בחינת ביטול להשורש, שהוא כתר, נעשית בחינת עיין (שפירושו בחינת ראיה וידיעה בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה ולעבוד בתוך הדעת. היינו שאומרת, שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה.
וזה גורם גריעו, היות שנפרדו מהכתר, הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר ענין של השתוות הצורה עם השורש, הנקרא כתר. ומטעם זה נקראת הס"א "מלכותא בלי תגא". כלומר, שהס"א, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר. לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר.
וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל: "תשע ותשעים מתו מעין הרע". שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם, שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות מה-אני, הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף. וזה נקרא עיין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין עם א', הם מכניסים עיין רע. לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.
וזה פירוש מה שאמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.
מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ז "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא"

31) בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.
ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.
אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.
אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.
כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".
מאמרי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו מבול מים, בעבודה"

32) "בא אל פרעה", וה"ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האשה". כמ"ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.
וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדבור: "בא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.
וזה ענין, "למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מדות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי'", "ולא שליח". שז"ס שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע".
בעל הסולם, אגרת י"ד