"הרגל נעשה טבע שני", קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה .
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ז' "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה"

2) "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', ט'

3) "כך היא דרכה של תורה, חיי צער תחיה" וכו'.
והוא משום שכשעובד לשם ה', אין להגוף תענוג, משום שהוא אינו מקבל כלום. אבל כשמרגילין לעבוד בבחינת השפעה זוכין אחר כך לבחינת "אז תתענג על ה'". היינו, כשעובדים לשם ה', מקבלים תענוג. וזה "נקרא דרכיה דרכי נועם".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "כך היא דרכה של תורה (ב')"

4) אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב.
אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר רי"א "כעומד בפני מלך"

5) הכלל, שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מראה, ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל, שזה סוד "ובני דן חושים". כלומר, שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא איזה המצאות ותחבולות, שיתאים לתביעות החושים. כלומר, מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם, אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו לאיזה תביעה שהוא. לכן, אם נמצא בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קוי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.
והשכל דומה לאדם, המסתכל במראה, לראות אם הוא מלוכלך. וכל המקומות שהמראה, מראה לו שהוא מלוכלך, הוא הולך להתרחץ ולנקות, היות שהמראה הראה לו שיש בפניו של אדם דברים מכוערים וצריכים לנקותם.
אולם הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער, אם הרצון לקבל, כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער, שאין הגוף יכול לסבול אותו. וזה אינו השכל יכול לברר, כדוגמת המראה, שאינו יכול לומר, מהו מכוער ומהו יופי. אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה.
לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה. ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר, שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת?", מטעם שכבר הם עובדים בעמ"נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

6) יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:
א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.
ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.
ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה. וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

7) "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו".
…ויש לפרש שזה ידוע שאי אפשר להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שעל ידי "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה. היינו שעל ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'.
ובזה יש לפרש הנ"ל, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו.
(רב"ש ג', כל שרוח הבריות נוחה הימנו (ב'))

8) האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת.
וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.
בעל הסולם, שמעתי לו. מהו, ג' בחינות גופים באדם)

9) כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.
(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס]).
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קע"ב "ענין המניעות והעיכובים"

10) והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה, בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב.
בעל הסולם, אגרת ל"ח

11) …ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמים, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע להבורא ית', מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כרחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג. הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי, שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה. אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמ"ש "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה. מה שאם כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר כ' "ענין לשמה"

12) יש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.
ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע. ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

13) א. תיקון חצות לקונן על גלות השכינה.
ב. ענין קביעת האמונה בכמות ואיכות.
ג. בענין הרע: לצייר את היסורים והכאב שגורם הרע למעלה בהעולמות וכן למטה בעולם הזה, שגורם בחינת מיתה אצל הנבראים, וכן זה גורם יסורים לכללות הבריאה, לכן נמצא הרע של הפרט גורם להכלל, משום שהכלל להפרט הם שוים ואין ביניהם הפרש.
ד. וכן לשנוא את הרע מטעם "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם", ושיהיה כוונתו להפריד הרע לגמרי.
ה. לצייר את מצב הנשמות הנעשקות ולבקש עליהם רחמים.
ו. ולצייר ענין רוממות ה'.
ז. ולצייר ענין אהבה באופני גילוי אהבה.
ח. סדר הלימוד צריך להיות לשמה, שפירושו שהוא רוצה שהלימוד יביא לו את המאור התורה, בכדי שהמאור יחזירו למוטב, כדברי חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". כי בלי עזרה מלמעלה אין האדם מסוגל לעבוד בבחינת אמונה והשפעה על דרך האמת, שלא משטה את עצמו ולומר שיש לו אמונת ה', וכבר מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע בלי עזרה מה', שרק "המאור שבה מחזירו למוטב".
לכן טוב לקבוע זמן קבוע ללמוד רק מענינים שמדברים מאמונה והשפעה, היות שבזמן שלומד בדברים האלו הוא מתדבק במחשבות כאלו, אז יותר קל לקבל להתדבק בהמאור התורה. אבל זה משיגים בשיעור שעובדים בבחינת שנאת הרע, ששנאת הרע נקרא "עושי דברו", והמאור התורה נקרא "לשמוע בקול דברו". ושניהם ביחד הם שלימות, שכל דבר צריך להיות [כולל] ב' דברים: ימין ושמאל, היינו שנאת הרע, ולאהוב את הטוב, וזהו כמו אור וכלי.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "סדר היום"

14) צריכים להזהר ב"סור מרע". לשמור את הד' בריתות.
א. ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור. והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא, שאם לא יהיה נזהר, יכול לבוא חס ושלום להסתכלות בהשכינה הקדושה. ודי למבין.
ב. ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענין הבירורים, שישנם כעת, לאחר חטא אדם הראשון, הוא בירור של אמת ושקר. מה שאין כן טרם חטא עץ הדעת, היה הבירורים בענין של מר ומתוק. מה שאין כן כשהבירור הוא באמת ושקר, הוא אחרת לגמרי. שיש לפעמים, שתחילתו מתוק וסופו מר. לכן יוצא, שיש מציאות של מר, אבל מכל מקום זהו אמת.
לכן צריכין להזהר, שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב, שהוא משקר רק לחבירו. אבל צריכים לדעת, שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת, כך היא ממשכת ללכת. לכן, כשמרגילין אותה בשקר ורמאות, אז אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת. ומשום זה האדם בינו לבין עצמו גם כן מוכרח ללכת בשקר וברמאות. ולפי זה יוצא, שהאדם מוכרח לרמאות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוציא טעם מיוחד בהאמת.
ואפשר לומר, מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. היינו אם הבטיח משהו להקב"ה, אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו. ועל ידי זה יזכה ל"ה' צלך". שאם האדם יקיים, מה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו. "ברוך אומר ועושה".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ז "סור מרע"

15) כתוב: "פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון, על שולי המעיל סביב. וכו'. ונשמע קולו בבואו אל הקודש וכו'". הנה סוד האפוד, מלשון אי' פה'ד'. כי במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד. וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד', נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך, בהסגל, ובעבודה, ע"ד שאומנים את הילד הקטן, המונח כאבן שאין לו הופכים, זולת האומן הזה המגדל אותו. ועל-כן נקראת כללות העבודה הזאת בלשון "מעיל". להיותו בגד חיצוני, והיותו ב"למעלה" משכל האנושי, ושבו שילוב ע"ד שולי הכלי, ששם מקום קבוץ השמרים והזוהמא. דהנה במשך ימי האומנות הוא בבחינת הולך ושוב, ככל דמהדרי אפתחא [ככל המחפשים אחר הפתח], וברגע האחרון של ההליכה, כשנמצא קרוב לפתח, אז דוקא, נלאה, וחוזר לאחוריו. הליכה הזו נקראת "זהב", מלשון "זה הב", כמוש"כ הזוה"ק, כי ההליכה נעשית בכוח ההשתוקקות והגעגועים, לדביקותו ית', ומיחל ומתהלל, זה הב זה הב.
ונקרא "פעמון", משום שאין לו כוח לפתוח, וחוזר לאחוריו, וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב, פעם אחר פעם, באהדורא אפתחא [בלחפש אחרי הפתח]. ונקרא "רמון", כי רוממות הלמעלה משכל מקיפו סביב. ועל-כן שוב נקרא "רמון", דאם לא כן, היה ח"ו נופל לגמרי.
וברבות הימים מתקבצת זוהמא וחרדה גדולה, בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון, והן מבחינת הרמון (המתקבצת) מסביב האי" פו" ד", שאין לו קצה…
ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, הוא, משום שצריך להמציא הקול לדבורים, שיתגלה פה ד' בבואו אל הקודש, כמו"ש "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".
בעל הסולם, אגרת כ"ו