קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) צריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו. כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'". והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים. ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד.
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות ל"ג
2) יש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.
והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.
ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת.
נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.
אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.
וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי"., מאמר ח' "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"
3) בכדי לזכות לאור השם ית', צריך להיות בחינת חסרון. והחסרון לזה הוא היגיעה. בשיעור שהאדם מתיגע ודורש את ה', בזמן ההסתרה ביותר, בשיעור הזה הוא נעשה נצרך לה', היינו שה' יאיר עיניו שיזכה ללכת בדרך ה'. אזי כשכבר יש לו הכלי הזו של חסרון. אזי כשהשם ית' יתן לו איזה עזרה משמים, אזי כבר ידע, איך לשמור את מתנה זו. נמצא, שהיגיעה היא בחינת אחוריים. וכשמקבל את האחוריים, יש לו מקום, שיוכל לזכות לבחינת פנים.
ועל זה נאמר "לא יחפוץ הכסיל בתבונה". זאת אומרת, שאין לו צורך כל כך, שירצה להתיגע על התבונה, בכדי להשיגו. נמצא, שאין לו האחוריים. ממילא אי אפשר לזכות לבחינת הפנים.
וזה ענין "לפום צערא אגרא [לפי הצער – השכר]". היינו הצער, הנקרא "יגיעה", עושה את הכלי, שיוכל לזכות לבחינת אגרא. זאת אומרת, כפי שיעור שיהיה לו הצער, באותו שיעור הוא יכול אח"כ לזכות לבחינת השמחה והתענוג.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קי"ז "יגעת ולא מצאת אל תאמין"
