שפלות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי.
… אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי.
ספר "זוהר לעם", פרשת חיי שרה, פסקה 21

2) בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה"

3) כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא. "נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים. וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהי מלחמת הרשות, בעבודה – ב'"

4) האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.
והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים. וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה. ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א). נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "קידוש החודש"

5) "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" (יבמות קכ"א ע"ב).
היינו כשהאדם הוא בחינת צדיק, שהוא בזמן העליה, אז הוא מדקדק עמו, שתהיה כוונתו לשם שמים. היינו שלא לקבל סמיכה מהעליה זו, ויאמר שעכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מטעם שהוא מרגיש עכשיו תענוג בעבודתו. נמצא שאין זה לשם שמים, כי אין האמונה בה' גורמת לו להיות עובד ה', אלא התענוג הוא הגורם לו.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה, הוא מפיל, נופל ממצבו הגבוה למצב של שיפלות. נמצא שנענש תיכף על המקום. וזהו מה שכתוב, "וסביביו נשערה מאוד", שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הזמן של צדקות. מה שאין כן, כשהאדם במצב של שיפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשיפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם.
וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.
ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה" (מו"ק ט"ז), שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים"

6) "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".
פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".
מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר מ"ז "במקום שאתה מוצא גדלותו"

7) "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט. אי לזאת, בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. וענין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש". היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קמ"ג "אך טוב לישראל"

8) כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קכ"א "היתה כאניות סוחר"

9) איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.
ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות.
ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.
כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר כ"ז "מהו רם ה' ושפל יראה"

10) מכתבך מיום י"ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי למד אותך תורה חדשה זו?
… ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.
אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.
אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.
הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עמך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עמי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום למודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עמי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בבטול הישות דרך הנזכר לעיל.
בעל הסולם, אגרת כ"א

11) עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו. ועל זה אנו מבקשים,(תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון",השכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם. ובמקום שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים. מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים… אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית. אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך? הלא הקב"ה נתן להם! לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"

12) "אמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו… שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה"

13) אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
בעל הסולם, אגרת נ"ז

14) מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע. וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ט'