הבורא עומד מאחורי החברים, קטעים מכתבי המקובלים

1) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו. כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו. וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אהבה עצמית ואהבת ה'"

2) בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו. וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.
בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

3) האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ו "מהו, ג' בחינות גופים באדם"

4) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.
"דגל מחנה אפרים", פרשת שלח

5) ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק.
בעל הסולם, אגרת ד'

6) "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.
"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אהבת חברים"

7) מאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.
אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אהבת חברים"

8) במקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה. חכמי המשנה אמרו במשנתם (אבות ג') "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם" כי "זה כל האדם" … וכמ"ש "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" ע"י עסק התורה והמצוות בעשרה דווקא.
בעל התניא, ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כ"ג

9) סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁעִקַּר הָאַהֲבָה שֶׁיִּהְיוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ כָּל אֶחָד לִסְבֹּל כְּלָל שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ. כִּי כְּשֶׁרוֹאִין זֶה אֶת זֶה, אֲזַי מְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין(זה מזה) וּמִתְנוֹצֵץ הַמֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד עַל – יְדֵי חֲבֵרוֹ. כִּי בְּכָל אֶחָד יֵשׁ נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁהִיא בְּחִינַת צַדִּיק, בְּחִינַת מֹשֶׁה לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ, וְעַל – כֵּן ע"י הַהִסְתַּכְּלוּת מִתְנוֹצֵץ הַמֹּחַ וְעַל – כֵּן עִיקַּר הַחִיּוּת הוא עַ"י הַשָּׁלוֹם וְהָאַהֲבָה שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בְּחִינַת רוֹאִין זֶה אֶת זֶה… וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רז"ל "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא". כִּי עִיקַּר הַחִיּוּת הוּא עַ"י אַהֲבַת הַחֲבֵרִים.
"ליקוטי הלכות", הלכות ברכת הודאה, הלכה ו'

10) כשהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה … מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה … וממילא מקשר הוא בזה את דעתו לדבקות באלהות העליונה שלמעלה מכל ההויה, ונפשו מתמלאה חיות, מלא קודש ותפארת גדולה וגבורה, ובתוספות כוחו מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כח בקומת האדם ובכל העולמות.
הראי"ה קוק, ספר "אורות", פרק ג' "ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל"

11) כתוב, כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה.
ספר "זוהר לעם", פרשת נשוא, פסקאות 105-106

12) בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך.
ישעיה הלוי הורוביץ, ספר השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות

13) העיקר של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא(שבכל עשרה השכינה שורה) ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל.
ספר "מאור ושמש", פרשת ויחי

14) עִיקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּתָהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד… וע"כ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. וְעַ"כ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו קודֶם הַתְּפִלָּה מִצְוַת עֲשֵׂה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה כִּי אִם עַ"י הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם כָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַ"כ עִיקַּר הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר וְלֹא בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָלוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הֵפֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. רַק צְרִיכִים לְחַבֵּר יַחַד הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה וְנַעֲשִׂים בְּחִינַת אֶחָד, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת דַּווקָא, שֶׁשָּׁם מתְכַּנְסִים וְמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת, וְזֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה.
"ליקוטי הלכות", הלכות בית הכנסת, הלכה א

15) עיקר שורש הערבות נמשך מבחינת קבלת התורה, שהיו כל ישראל ערבים זה לזה. וזה מחמת שבשורש נשמות ישראל נחשבים כולם כאחד … כי נמשכים ממקור האחדות, ועל כן כל ישראל ערבים זה לזה בקבלת התורה.
"ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ה

16) כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד. תשובה – אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ"ב

17) אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו.
כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
"ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג-ל

18) וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.
כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.
דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו.
בעל הסולם, מאמר "הערבות", אות י"ז

19) האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.
כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה"

20) מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ז "סור מרע"

21) זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים – על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו". לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם".
בעל הסולם, אגרת מ"ז

22) בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".
לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מטרת החברה – א'"