דף הבית / משחק, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

משחק, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו, שהוא צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה. לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו. לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון. כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ט"ז "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה"

2) ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים.
אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר. וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין, אך על כל פנים עדיין לא יכול לשלוט בעצמו לשמור על דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, כי כבר הורגל מקטנותו, שכל דבר שאינו נצרך לשעה, מוכרחים לקלקל. ואחר כך, כשמתבגר יותר, כבר יש לו לכח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה, שאפילו בזמן שכבר לא מוצא ענין בהדברים האלה, גם כן לא צריכים לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים קטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה. ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם המבוגר היה נוהג כן. למשל, בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי היה קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע, שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, ובודאי לא מקלקל אותו. ומזה אנו באים, שהאדם, בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו גם כן רוחניות. והרמז לזה, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וחז"ל אומרים "איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "טעם בדברים קטנים וגשמיים"

3) טרם שיכולים לקבל חיות התורה אנחנו מוכרחים לקבל חיות מדברים גשמיים, מטעם שבלי חיות אי אפשר לחיות. לכן הכין לנו ה' יתברך שנקבל חיות מגשמיות. פירושו של הדבר: כי חיות נקרא אור ותענוג, ותענוג זה רוחניות, וזה כלל: כי אין אור בלי כלי, היינו תענוג בלי התלבשות אינו במציאות. לכן, כל ההפרש הוא לא בהתענוג הנקרא אור, אלא בהתלבשות, היינו בכלי, כי יש התלבשות של שקר ויש התלבשות של אמת. וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי. מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת י"ב/ב

4) לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים? אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.
בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו.
בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ג

5) …וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה. וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו.
בעל הסולם, אגרת מ"ג

6) המגיד ממזריץ' אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית:
שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:
א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.
ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.
ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.
שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:
א. גנב עובד בלילות.
ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.
ג. הגנב נאמן לחברים.
ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.
ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.
ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.
ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.
"לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך".

7) וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל – כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה.
ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן כד

8) יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב, שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַ"י זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת.
וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַ"י מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא(דברי שטות), לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד.
ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן מח

9) יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עימו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת, יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם. וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מעוז צור ישועתי"

10) ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם. ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי – אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:
א. במדת ההערכה של הסביבה.
ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

11) אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה. בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים. והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

12) אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול. או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "בענין אהבת חברים"

13) בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום. כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך. ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך – כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת כ"ד

14) מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים"

15) כמו מי שהולך לשמחת חברו, אינו עושה חשבון עם עצמו, אם יש לו מצב רוח או לא, אלא צריכים להשתתף בשמחת חברו, ואסור להראות לחבירו פנים זועפות, אלא פנים שוחקות. כמו כן כאן, שהחיבור של החברים צריך להיות, שכל אחד ירצה לשמח את חברו, ודווקא בדברים גשמיים, כי דווקא זה עניין "קנה לך חבר".
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ל"ז

16) האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה"

Pin It on Pinterest