דף הבית / אהבה / זוגיות / תחייתה של המשפחה

תחייתה של המשפחה

שאלה: בחיי משפחה קורה לעתים, שאתה כאילו מנסה למצוא שפה משותפת, לעזור, ולאחר מכן מצטער על מה שיצא מזה. כיצד ניתן לפתח רגישות כזאת שתאפשר לדעת מראש האם יוזמה זו או אחרת שלי תביא תועלת?

תשובתי: תנסה לפעול מתוך אהבה, בכנות רבה.

באופן כללי, החינוך האינטגרלי מלמד אותנו דווקא את זה – לפתח את הקשר בינינו. הרי, רק הוא חסר לנו כדי לעלות מהדרגה האומללה הנוכחית לחיים בהרמוניה ושלמות. האדם מתפתח כדי בסופו של דבר להרגיש את כל האנשים בעולם.

משפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר בדרך הזו. ואז, תוך כדי המשך ההתפתחות העצמית, האדם מתחיל להרגיש את כל הסובבים אותו: איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, והוא אליהם. הוא "קורא" אותם, הוא הופך להיות כמו מכונת רנטגן, הוא רואה אותם לעומק. עכשיו העולם בשבילו "שקוף", כך שהוא יודע כיצד לבנות מערכת יחסים עם אנשים ואיזה סוג של תגובה לעורר כלפי עצמו.

זו הסיבה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על שיפור היחסים במשפחה. למעשה, זה קרש קפיצה לאחדות עם הסביבה באופן כללי, ודרכו – עם כל המציאות. כל זה מגיע מ"רגישות" של הנשמה, מחדות התפיסה שהאדם מקבל מהתרגילים האינטגרליים. כך שאנחנו מתקדמים. הדבר היחיד שנדרש מאיתנו זה להגיע ל"רזולוציה" כזאת שתאפשר לנו להיכנס למימד גבוה יותר. ואז אנחנו נגלה סביבנו עולם הרבה יותר צבעוני ועמוק, בהשוואה למה שנראה לנו כאן ועכשיו.

ניתן להגיע לזה רק על ידי תרגול במערכות היחסים עם הקרובים. בתחילה, התרגילים האלה נראים לי משחק ילדים, אבל הדבר הוא לא כך. הרי באמצעות המשחקים הללו, אני מגלה את הרגשות והתכונות שלי העדינות ביותר, אני מגביר את הדיוק שלהן ודרך העולם העכשווי חודר אל מימד עמוק יותר. אני מתחיל להבחין בדברים שנמצאים מעל הזמן, אני מרגיש את העבר, ההווה והעתיד כפרמטרים שטמונים בטבע. אני מבחין בתופעות רבות, וכל זה הודות לתרגילים עם בן זוגי בסלון, כאשר אנחנו מנהלים את ה"משחקים" שלנו על כוס קפה.

למעשה, פשוט אין לנו עוד מה לעשות. תקופת הכיבוש החיצוני, המכאני, האכזרי של העולם הסתיימה. פיתחנו מספיק טכנולוגיה, מדע וכלכלה. זה נגמר. מתחיל השלב הבא, ועכשיו אנחנו צריכים לבנות קשר עם הטבע, עם העולם, באמצעות השיפור העצמי.

אותו הדבר קורה בחיי המשפחה: אנחנו הגענו לנקודה שאנחנו כבר לא יכולים לסבול אחד את השני, להסתדר אחד עם השני. העניין הוא אפילו לא הטענות ההדדיות – למעשה, אנחנו חיים ביחד רק בגלל הילדים. בני זוג לא מוצאים שום דבר אטרקטיבי אחד בשני, ומשום כך לעתים קרובות מתחילים מערכת יחסים מחוץ למשפחה, והבית הופך עבורם ל"חדר במלון". כמה מהם נשארים ביחד בגלל העסק המשותף. יתר על כן, האנשים מודעים היטב למצב, ולפעמים מנהלים חיים חופשיים, שכבר לא ניתן לקרוא להם חיי משפחה.

לכן, אנחנו הגענו למשבר רציני מאוד במשפחה, ואין לנו ברירה אלא לשפר את עצמנו. אפשר לבנות לבני הזוג ארמון, לרהט אותו ברהיטים הטובים ביותר ולאבזר אותו במכשירים ביתיים על פי הטכנולוגיה העדכנית ביותר – שום דבר לא יעזור. כיום "בני זוג לחיים" מתגוררים בחדרים שונים, וכמעט ולא פוגשים אחד את השני. כל אחד אוכל בזמן שונה, לכל אחד יש ארון בגדים משלו, מחשב משלו, וכן הלאה.

יוצא כך, שכבר אין לנו אפשרויות לשיפורים חיצוניים, הן בעולם בכלל, והן בחיי המשפחה. ברמה זו אנחנו מיצינו את כל הפוטנציאל ועכשיו אנחנו בהכרח חייבים לפתוח שלב חדש. הגיע הזמן לשנות את האדם, לתת לו אפשרויות חדשות ליצור קשר עם הזולת, ללמד לבנות יחסים טובים מעל ה"פסולת" הנוכחית. זוהי מהותו של העידן החדש, שעל הסף שלו אנחנו עומדים.

עקב שינויים במשפחה, אנחנו נשנה את כל שאר הדברים: החברה, הטכנולוגיה, הכלכלה, המדע, התרבות, החינוך … אולם בכל מקרה, כל זה יהיה התוצאה של שינויים פנימיים בכל אחד, וכאן טמונה הבעיה המרכזית. צריך להזיז את הפוקוס משינויים חיצוניים, מבנקים ותעשייה – לאדם.

ואנחנו מתחילים מנקודת החיבור במשפחה. ראשית, על כולנו להכיר בכך שהקודקוד של פירמידת היחסים בינינו הוא נקודת החיבור. היא נמצאת מעל כל דבר אחר. אז בואו נחזיק בנקודה הזאת במוח ובלב – וממנה אנחנו נוכל לראות איך לפתור את כל הבעיות שלנו מתחתיה.

אנחנו לא צריכים לתקן זה את זה, לדרוש משהו זה מזה. כמו שכתוב, "איש לרעהו יעזורו". רק כך עלינו לנהוג, לוותר לזולת ולהתבטל לפניו באמצעות תרגילים מיוחדים.

בכל מקרה, עלינו להתחיל בכל צד מנקודת החיבור. כל התוכנית שלנו היא להגיע לחיבור הדדי. ללא ציון הדרך הסופית לא ניתן להסתדר, הרי "סוף מעשה במחשבה תחילה." אנו זקוקים לתוכנית מעשית שמובילה למטרה.

ולכן הקודקוד של הפירמידה הוא תמיד מול עינינו. כך כל אחד מבני הזוג לחוד נעלם ואנו הופכים לאחד שלם, שהוא המבנה הרוחני האמיתי. אנחנו קובעים את המטרה הזאת מראש, ובהמשך מגלים ומחזקים אותה בהתמדה. לא משנה במה אנחנו עוסקים – בסופו של דבר, כל זה מיועד לחיזוק של נקודת החיבור. הרי בשבילינו היא לא רק המטרה הסופית, אלא גם המטרה של כל פעולה נפרדת. אחרת הפעולה הזאת תהיה לא נכונה ולא תקרב אותנו למטרה.

והמטרה היא אחדות וחיבור. אנחנו משלימים אחד את השני עד כדי כך שהתכונות הטובות ביותר ואפילו הרעות ביותר שאנחנו רואים בתוכנו ובתוך הזולת, לא תשארנה ללא מימוש: פתאום אנחנו מגלים שכל ה"בליטות" וה"שקעים" בתוכנו, כל היתרונות והחסרונות מתאימים כל כך, שכל אחד מאיתנו נכנס לתוך השני בצורה אידיאלית ומשלים אותו. בשפת הקבלה זה מוגדר כך: החלק הנשי (נוקבא) נמצא בדבקות עם החלק הגברי (ז"א) "פנים אל פנים" בשיתוף פעולה בלתי פוסק בכל עשר הספירות. זה אומר, שכל דבר טוב וכל דבר רע שאנו כל הזמן מגלים, משמש לחיזוק של אותה נקודת החיבור. בזכות זה היא כל הזמן גדלה – מהסכמה פשוטה בינינו יותר ויותר.

ואז, בנקודה הזאת אנחנו רואים את הלידה של התכונה החדשה, ההרגשה המשותפת שלא הכרנו קודם. היא נמצאת במקום שבו אנחנו כבר לא נבדלים. זה נקרא "טיפת האיחוד" – הרי בטיפה אי אפשר לראות את חלקיה, את אותן שתי הטיפות שהתאחדו לאחת. ההרגשה הזאת, טיפת האנרגיה הקיומית הזאת, זוהי אהבה. התכונה, ההרגשה שאנחנו מגלים בה מגיעה לא מהעולם הזה. בה אנחנו "ממששים" את השורש שלנו – מין הגורל העליון, הכוח העליון שהפגיש בינינו, איחד אותנו והביא אותנו לחיבור. זה נקרא: "איש ואישה שכינה ביניהם".

כל זה דורש עבודה קשה, והיא דורשת תמיכה רחבה של הציבור. אנחנו בעצמנו לא נוכל להתמודד עם המשימה הזאת, לא נוכל להמשיך לחזור לזה בעקשנות והתמדה. כאן אנחנו זקוקים לעזרה מהסביבה, אנחנו צריכים לראות שהאחרים גם עושים את זה, אנחנו צריכים להיפגש איתם ולדבר על זה.

כן, אנחנו סך הכול בני אדם, אבל אנחנו יכולים להגיע לנקודת החיבור העליונה. ולכן אין מה להתבייש ולהיבדל מהאחרים. במטבח ובחדר המיטות לכולם קורים אותם הדברים.

במילים אחרות, התמונה "האידיאלית" שציירנו, מתעלמת מעבודה קשה מאוד, ה"קרבות" הפנימיים לא פשוטים. אלה לא חלומות ורודים, זו מלחמה של האדם עם עצמו, המאמצים התמידיים שהוא עושה כדי לפתוח את עצמו, לסייע לזולת, וכל זה למען החיבור. העבודה הפנימית מתאפיינת ברגשות מנוגדים רבים ובכל מיני פרטים. תתארו לעצמכם, למשל, שהמפעל שאתם מנהלים מתחיל ייצור של מוצר חדש. השינוי הזה דורש הרבה מאמץ ומשאבים, אתם צריכים להשקיע את נשמתכם כדי לחשוב על כל הדברים, לנתח אותם, ולחבר ביניהם בצורה נכונה.

בקיצור, תתחילו ותראו שזה לא קל. מייד מופיעות שאלות ובעיות: "מה לעשות הלאה, למה פתאום עצרנו? למה אזלו לנו כוחות?…", והדבר העיקרי כאן הוא להמשיך לעשות את התרגילים בכל יום.

שאלה: כיצד ייראו החיים של בני הזוג שהגיעו למטרה שלהם – החיבור?

תשובה: קודם כל, הם כל הזמן נמצאים בתנועה, בתהליך, עד שכל העולם לא יגיע לזה. פתאום הם מגלים שהם נמצאים בקשר אינטגרלי עם כל הזוגות בעולם. הרי כל זוג הוא כמו דיפול, שבו יש שני פוטנציאלים – חיובי ושלילי – והם מחוברים למערכת אחת. המחט של המצפן היא אותו הדיפול שמסתובב בהתאם למיקום של הקטבים המגנטיים. לכן, כל זוג הוא כמו חץ עם שני מטענים מנוגדים. אבל יחד בני הזוג מקימים לעצמם סוג של "כיסוי", והופכים ל"מודול" אחיד שלם.

כך נברא העולם: לא יכול להיות פלוס ללא מינוס, אור ללא חושך, מילוי ללא כלי, בורא ללא נברא. הדבר חל גם על התא המשפחתי.

ואז פתאום אני שואף להרגיש את החיים שהם לא ב"תא "שלי בלבד, אלא בגוף כולו. דרך נקודת החיבור הזאת מגיעה אליי ההרגשה הזאת, הצורך הזה. אפילו אם בתא המשפחתי שלי אני הגעתי לאחדות ושלמות, עדיין בשלמות הזאת נסתר החיסרון, מתברר כי יש אחדות עוד יותר איכותית, שלמות גבוהה עוד יותר. אז מתברר לי שאני תלוי בעולם. כל התאים שבו הם תאים של גוף אחד. כל הדיפולים הם מחוברים ותלויים זה בזה, ולכן אני לא יכול לתקן את עצמי ולחיות חיים אמיתיים, עד שהאחרים אינם מתוקנים.

לכן, על ידי התיקון של התא המשפחתי, אנחנו מגיעים לתיקונים רחבים יותר. כל האנושות כולה תסתגל אליהם בהדרגה, מה"תאים" המשפחתיים הפרטיים למערכות מורכבות יותר ויותר, ל"איברים" של הגוף הכללי, עד שנגיע לתיקון מלא של כל "המבנה".

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 35, 16.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
המתאם של היחסים המשפחתיים
הנכם מוזמנים להירשם  לארגון "שומרי משפחה"
המשפחה כמרכז הבריאה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest