תורת משה: לשנות את עצמך כדי לגלות את הבורא

"ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו: ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה: והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (שלח, י"ד, י"ג-ט"ז).

משה כביכול אומר לבורא: "היית יכול לחנך נכון את הילדים שלך, אם לא בשיטת העידוד, אז לפחות בשיטת הענישה. איזה מחנך אתה, אם אתה סתם מעניש את הילדים שלך והורג אותם?". משה זו הנקודה הפנימית ביותר בליבו של האדם, בה מתרחש מגע עם הבורא. כשהאדם עולה לדרגה הבאה, נניח ממדרגת הבינה למדרגת החכמה, אז מתרחש בו כזה מהפך פנימי. הוא חייב לומר זאת! זה לא שמשה החל פתאום להתמרמר: "איך העז לנהוג בצורה כזאת?!", ככלל, אנשים דתיים פוחדים ממחשבות כאלה: "האם אפשר לחשוב כך על הבורא? חס ושלום! מה יהיה לי עבור זה?". ואילו כאן להיפך, כי זה הרי הטבע עצמו שנברא על ידי אותו הבורא, מתקומם בנו נגדו, כדי שנבין בצורה נכונה את אמיתות מצבנו, ההפוך לו.

כלומר, כשהאדם עולה והופך להיות קרוב יותר לבורא, הוא יכול לחלוק עליו ואפילו בעמקי נשמתו להרגיש שמקלל אותו, אבל הוא לא מפחד מזה. הוא שמח לשינויים כאלה, מפני שדווקא הם מורים על מצבו האמיתי והגבוה. לכן המילים של משה מעידות על כך שהוא מסיים את המדרגה שלו, בה הוביל את העם ארבעים שנה במדבר, כשהופך את תכונת הקבלה לתכונת ההשפעה ועכשיו משיג את התיקון האחרון שלו על האגו. המדרגה הזאת, כמו מדרגה של טיל שסיימה את עבודתה, מתנתקת ממנו ונשרפת באטמוספירה. ההתרעמות של משה נובעת מהמצב של גמר התיקון, לאחר שהוא עשה הכול במדרגה הנוכחית. והמדרגה הבאה נוהגת באופן שונה לגמרי, שם כבר מתממשת הקבלה בכוונה על מנת להשפיע.

את המשימה שאותה נותן עכשיו הבורא לאדם, שעבר את המדבר ושנכנס אליו, אי אפשר לבצע. המשימה הזאת לא נפתרת בצורה כזאת, מפני שהשלב הבא זה לקבל בכוונה על מנת להשפיע, והמדבר זה להשפיע בכוונה על מנת להשפיע, כלומר כלים, תכונות ורגשות שונים לחלוטין. כשהשלב הבא שנקרא "מעבר הגבול של ארץ ישראל", משתנה באדם מהחוץ לפנים, אז מופיעים בו כלים חדשים לגמרי, שיטת עבודה חדשה עם עצמו, תפיסת עולם חדשה. זו לא רק הרגשת העולם, הוא מתחיל להבין איך צריך לתקן את העולם. עד אז הוא רק התכונן לכניסה לארץ ישראל, וההשתלטות עליה מסתכמת בזה שכדי לנצח את כל העמים הענקים שחיים שם, ולהשיג כזאת מדרגה, שהפירות הענקיים אותם הוא נושא בקושי רב, הופכים לקלים, מפני שכבר מופיעה אצלו האפשרות לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

לכן ההתרעמויות של משה הן נכונות. כי הוא דורש מהבורא כוחות חדשים, ידע חדש, לימוד חדש, תיקון, חינוך, אותם יכול האדם לקבל כדי להיכנס לארץ הזאת ולכבוש אותה. כאן צריך להיות היפוך קיצוני בתוך האדם עצמו, הוא צריך להפוך להיות אחר.

שאלה: יוצא שמשה יכול לבוא בטענות לבורא?

תשובתי: השיחה בין משה לבורא זו הכרה מלאה של מה שצריך עכשיו להתרחש איתו: "נחוץ לי מהפך פנימי, ואתה חייב לעשות לי אותו". אם הוא לא יבוא בטענות האלה לבורא, זה אומר שהוא עדיין לא מוכן למעבר. לכן כל הדיבורים מצידו של משה, שנראים לנו כהתקפות חריפות נגד הבורא, הן להיפך, הן רצויות בעיניו. זה אומר, שהאדם הבין איזו מהפכה פנימית חזקה הוא צריך לעבור, כדי להתחיל לעבוד עם האגו בכוונה על מנת להשפיע. אף אחד לא יכול לתאר זאת לעצמו.

הערה: במקום ש"לא לשאת את שמו של הבורא לשווא", "לא לזעום עליו" וכדומה, הכול קורה להיפך.

תשובתי: לא צריך לפחד משום דבר. הבורא זו תכונה של הטוב המוחלט. הוא דומם חסר חיים. אתה מחייה אותו בעצמך על ידי הרגשות שלך. בדיוק כפי שאתה יכול להיות בזעם על הר געש, ששרף את האזור או לפחד מהשמש, הירח, מרעידות אדמה, כך שאתה מעביר את הרגשות שלך לאובייקטים לא אנושיים, באופן זהה אתה מתייחס לבורא, לתכונה של השפעה ואהבה חלוטה. אתה לא יכול להשפיע בשום כיוון: לא לכיוון זה ולא לאחר, אלא רק להשתנות בעצמך. כשאתה משנה את עצמך, אתה משנה את הקבלה האישית שלך ולכן הבורא נראה לך אחר. אבל זה אתה משנה את עצמך! לכן כל התורה בנויה על תפילה, שזה נקרא "להתפלל", לדון את עצמך. תפילה נקראת דין עצמי: מה אני צריך לשנות בתוכי כדי לגלות את הבורא כטוב המוחלט. כמובן שבזה מסתיים תפקידו של משה. אבל זו כבר הכנה לשלב הבא.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 29.4.2015