שני הכוחות המניעים של ההתפתחות

ישנם שני כוחות שבעזרתם אנחנו מתקדמים, והיחס ביניהם מצביע על מדרגתו של האדם. אין לבורא שום בעיה לדחוף אותנו מאחורה ולקדם אותנו על ידי הייסורים. ואז אין לנו ברירה אחרת, אלא רק להתקדם. אנחנו נתקדם בכיוון שהבורא רוצה שנתקדם, אבל זאת לא נקראת התקדמות.

לכל אורך היסטוריית ההתפתחות שלו, הנברא עבר את דרגות הדומם, הצומח והחי, שנקראות "הטבע". ולאחר מכן, בדרגת המדבר, שוב קיימות דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר, אבל כולן כבר שייכות לדרגת האדם.

דרגות הדומם, הצומח והחי מתפתחות בנו תחת לחץ הייסורים. ואילו האדם שבנו מתפתח בזכות ההכרה, המודעות, האמונה והשגת גדלות המטרה, ההשתוקקות להשפעה.

משך כל הדורות, אנחנו, בני האדם, התפתחנו בדרגות הדומם, הצומח והחי, ועכשיו אנחנו נכנסים לדרגת ההתפתחות ה"אנושית". ההבדל הוא, שכאדם אנחנו יכולים להתפתח רק בתנאי שאנחנו משתוקקים קדימה בעצמנו, על ידי גדלות המטרה.

כלומר, אני חייב לייצב בתוכי כמה שיותר בבירור את המטרה, את הערך שלה, ולכוון את עצמי אליה, תוך שימוש בכל האמצעים. כמו שנאמר: "ישראל (מי שמשתוקק לבורא), אורייתא (האור המתקן) וקב"ה – אחד הם". והעיקר זה שאני בעצמי אשתוקק אל המטרה, ולא שמישהו ינהל אותי, יחייב אותי ללכת, וידחף אותי מאחור על ידי הייסורים.

בזכות הייסורים אפשר להשפיע עליי דרך האגואיזם שלי, ואז אתחיל לנוע. אבל לא מפני שגדלות המטרה, גדלות ההשפעה וגדלות הבורא מושכים אותי. בצורה כזאת אני לא מפתח את הנקודה שבלב שלי, אלא פשוט בורח מהייסורים.

פועלים כאן כוח וסיבה אחרים לגמרי, שעל פיהם אני נע. ולכן, זה לא נחשב כהתפתחות. האדם יכול לחוות הרבה ייסורים, ניסו לעורר אותו פעמים רבות, אבל זה בכלל לא נחשב שהוא התקדם אפילו לא במילימטר.

אם כי ייתכן שנדמה לו שכך הוא מתפתח, אבל לא. לא במקרה כתוב שהייסורים ממרקים את גופו (האגואיזם) של האדם כמו שהמלח ממרק את הבשר. הייסורים רק גורמים לנו להיות רגישים יותר, אך הם אינם גורמים לנו להתחיל לזוז. הרי האדם יכול לזוז רק בתנאי שהוא מפתח בתוכו בעצמו את ההידמות לבורא.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 28.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ההמתנה לא תעזור
איך לראות שלהשפיע זה טוב
האור הוא האנרגיה של החיים