קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כיצד אני יכול לבחור לטובת מה לפעול, האם זה לטובת האגו שלי או לטובת הסביבה? הרי לפעמים האגו שלי מבלבל ומשכנע אותי שטובת הסביבה שונה מכפי שהחברה מגדירה לי.
תשובתי: ללא צל של ספק, אם הקבוצה אומרת משהו, סימן שכך זה צריך להיות. נאמר "עיניים להם ולא יראו". כיצד אתה יכול להאמין לעיניך, אם הקבוצה אומרת לי שצריך לעשות משהו, אז אני יכול לארגן דיון, סדנה, אבל בסופו של דבר עליי להסכים עם החלטת הקבוצה.
אותו הכלל פועל גם ביחס בין המורה והתלמידים, כפי שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו'). אם הקבוצה קיבלה החלטה כלשהי בנוגע לדרך שלה, אז אני מקיים אותה ולא יכול לרוץ קדימה, כי מלמעלה לא יאפשרו לי לגלות יותר, אלא אם כן, זה בהתאם לדעתה, רצונה, החלטתה ונקודת מבטה. אני לא יכול לשפוט את הקבוצה ואת עצמי. אפילו בהערכה העצמית אני טועה ומסיק כל הזמן מסקנות לא נכונות. ללא ספק שזה כך.
שאלה: אז מאיפה האדם לוקח כוח אם נדמה לו שהקבוצה טועה?
תשובתי: ברור שנראה לי שהקבוצה כל הזמן טועה. אבל אני בכלל לא צריך לשים לב למחשבות כאלה. כמובן שאני חושב שכולם טועים ואני צודק. אבל אם הבורא הביא אותי לקבוצה ואמר לי "קח", אז אני חייב לקבל את הגורל הזה. אבל כיצד אני יכול לקבל את זה, אם אני לא מסכים עם דעת הסביבה, לא נכלל בה ולא מתקשר עם החברים?
אין לי דעה אובייקטיבית, כי אני שופט את הכול מתוך הקלקולים שלי ("כל הפוסל במומו פוסל"), מתוך האגו שלי. גם החברים מסיקים מסקנות אגואיסטיות, יתכן שהם למדו פחות ממני ומבינים פחות ממני, אבל אם יש להם דעה אחת כללית, אז אני חייב להסכים עמה. זאת הסביבה שלי שבתוכה אני צריך לגדול כי אני לא יכול לגדול לבד. אני חייב לקבל את דעתם, כמו את דעתה של אימא, כמו רחם שאליו אני צריך להתאים את עצמי. והכוח העליון כבר יסיים את המלאכה.
הסביבה היא הצורה שכלפיה אני צריך לשבור את האגו שלי ולהפוך אותו להשפעה. לכן, נאמר "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר, צריך לקחת בחשבון את דרכו, את רצונו, התקדמותו ובהתאם לזה להתקדם. אי אפשר אחרת.
אחרת, אין לי כלפי מה להתבטל. הבורא לא נמצא לידי. הקבוצה תהיה כל הזמן הבורא בשבילי יותר ויותר. לכן נאמר "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אם אני מעצב את עצמי כלפי הקבוצה, אז דרכה אני מתחיל לראות את הבורא. כי צורת הקבוצה היא צורת העליון.
צריך לדון ולברר את כל הנושאים האלו, להתייעץ עם המורה, אבל אחרי שהקבוצה מקבלת החלטה אני חייב לבטל את עצמי כלפי דעתה. האדם לא יכול להרוויח אם יש לו טענות לקבוצה והוא עוזב אותה ונעלם. להיפך, כל הטענות, כל הרצונות והמחשבות שלו אינם שווים כלום אם הוא לא מתבטל כלפי הקבוצה. רק לשם זה הם ניתנו לו.
גם את הכוח להתבטל כלפי הקבוצה אני לוקח מהקבוצה. דרכה אני מקבל את המאור המחזיר למוטב. ברור שלי אין שום כוח. אבל אני כבר מבין שהמחשבות והרצונות העלובים והזמניים שלי וגם המחשבות והרצונות של החברה ניתנו לי רק כדי שאדרוש את המאור המחזיר למוטב ושאדבק אליו יותר ויותר.
העובּר אינו זקוק לרחם, אלא לכוח שמגיע דרכו ומעצב את גופו בדומה לעליון. העליון הוא לא רחם. הרחם הוא רק אמצעי זמני כדי שאתאים ואבטל את עצמי כלפי העליון. ויחד עם זאת, אני לא מגלה את צורותיו.
כבר אחרי שאני זוכה לקבל את המאור המחזיר למוטב אני בונה את עצמי, נולד וממשיך לגדול. כך אני בונה את דמות האדם שלי, ומתוך הצורה הזאת אני מגלה מיהו העליון. אין לבורא צורה משלו. צורתי המתוקנת היא צורת הבורא. "שם ה' נקרא עליך".
ידיעות קודמות בנושא:
לשלם כל מחיר עבור מצב של חוסר אונים
לאבד את עצמך, כדי למצוא
בפני קבוצה כזאת, אתה יכול בבטחה לבטל את עצמך
