קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כשאנחנו קוראים את ספר הזוהר, אנחנו משתדלים לדמיין לעצמנו משהו שבינתיים איננו תופסים: את הנשמה הכללית של אדם הראשון, איחוד. האם זה לא אומר שאנחנו עוברים על האיסור בתורה: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה"?
תשובתי: לא. כי הרי אני לא מדמיין לעצמי משהו מהדמויות של העולם שלנו, משהו גשמי, אני רוצה להרגיש את הקשר שלי עם האחרים. כן, הקשר הזה מצטייר בינתיים בדמיון המוגבל שלי בצורה של יחסים וצורות שאנחנו רגילים אליהם, אך מדובר ברגש, ברצון, ולא על תמונות גשמיות. אפילו שזה באופן אגואיסטי, אנחנו בכל זאת משתדלים להתקרב לצורה הרוחנית. האדם בונה את עצמו ממה שיש לו.
העיקר הוא לרצות לגלות את הקשר ההדדי שלי עם האחרים. הוא קיים רק שכרגע נסתר ממני. אני ממשש אותו בחשכה, בערפל, ומחכה שהזוהר יפזר את המעטה שמכסה את ההרגשות שלי ויגלה בהם את התמונה האמיתית. אני אראה את התמונה הזאת בלב ולא בעיניים, ואז אני באמת ארגיש את כל מה שהזוהר מספר עליו. עכשיו עדיין אינני יודע כיצד זה יהיה, אך בכל מקרה זה יהיה בצורה של קשרים הדדיים. כי הרי אין שום דבר חוץ מצורות הקשר בין החלקים של הרצון הרוחני, שנקרא "נשמה". בין החלקים האלו זורם אור נרנח"י שבכללותו הוא הבורא.
