קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובותיהם של מרצים מ"מכללת קבלה לעם" על שאלותיהם של קוראי הבלוג
שאלה: פעם אתה אמרת, שאדם לא צריך להאשים את הבורא על כך שהוא סובל, אלא להיפך, עליו להאשים את האגו שלו. אם כך, מסתבר שיש כוח אחר בנוסף לבורא, האגו, שאני צריך לשנוא. ומה עם הייחודיות של הבורא?
תשובה: לשנוא את האגו, זאת אומרת לגלות שעכשיו אני נמצא בתכונה ההפוכה מהבורא, בתכונה שמפרידה אותי מאהבה ומשלמות. זאת אומרת, לראות שאני נמצא במצב הפוך מהמצב שבו אני צריך להיות. זה הצעד הראשון. והצעד השני הוא, לקבל שגם המצב הזה מגיע מהבורא והוא נתן לי אותו דווקא כדי שאפנה אליו עם בקשה לתיקון.
שאלה: כיצד מתרחשים האירועים בעולם הרוחני, אם הזמן לא קיים ברוחניות, אותה נקודת ההתייחסות שממנה אפשר להתחיל ולהבין את הקשר של סיבה ותוצאה? אז למה אנחנו צריכים את הכוונות, בחירת הסביבה, וכן הלאה, אם כל זה קיים ויהיה גם בעתיד? הרבה יותר נעים להבין שגם ברוחניות צריך להיות קשר של סיבה ותוצאה. אבל כיצד זה יתכן ללא קיום הזמן?
תשובה: בעולמנו, התהליכים של המעבר מסיבה לתוצאה מתרחשים מעצמם בלי צורך של פעולת הבחירה. זה יוצר את אשליית הזמן. בעולם הרוחני זה בלתי אפשרי, שם כל שינוי דורש את המימוש של הבחירה החופשית. ישנה שרשרת של סיבה ותוצאה, אבל אפשר לעבור ממצב אחד לשני רק דרך מודעות, מאמץ ובחירה. לכן אומרים, שברוחניות אין זמן. זאת אומרת, ששום דבר לא יתרחש מעצמו.
שאלה: תגיד בבקשה, מדוע ילדים חולים במחלות קשות? כיצד ניתן לעזור להם, מהי אשמתם? כיצד עוזרים ומה מסבירים להוריהם?
תשובה: התשובה לשאלתך נמצאת כאן: "לנשמה אין גיל".
שאלה: קיים התהליך הבא: ישנם זמנים שבהם יש כוח להחזיק מחשבה על הקבוצה, ומגיע הזמן שהתענוגים הגשמיים מכבים את כוח המחשבה על הקבוצה. בחיי הקבוצה הכול מתנהל כרגיל, אבל בתוכי "המפגש עם הקבוצה" נהרס.
שתי שאלות:
1. האם כדאי לחפש לבד פתרון למצב הזה, או שאלה פעולותיו וצריך פשוט להתמסר להן?
2. אם אפשר "לתקן" את התרחיש הזה, אז כיצד ובאיזה כיוון לעשות זאת, כדי לשמור על הכיוון לקראת המטרה? לאיזו תגובה מצפה ממני הבורא?
תשובה: כל מה שקורה, אלה פעולותיו של הבורא, אבל אפילו המחשבה הזאת לא ניתנה לנו כדי "להתמסר" ולהישאר בדרגת התפיסה הנוכחית. לכן, צריך לחפש פתרון, אבל צריך לעשות זאת בצורה שיטתית. בקבלה יש שיטה לחיפוש הפתרון וגם למימושו.
באופן כללי, כוח הוא נגזרת של הפרשי פוטנציאלים. לכן גם העבודה צריכה להיות בכיוון של הגדלת ההפרשים הללו. צריך לפתח ולגדל את חשיבות המטרה הפרטית בחיים, כלומר את גדלות ואת חשיבות הבורא ומטרתו. ובו בזמן להגדיל את הכרת והרגשת חוסר היכולת להשיג אותה בלי עזרת הקבוצה, מחוצה לה.
כיוון זה סולל את הדרך למטרה שעוברת דרך הקבוצה.
הבורא מצפה מהאדם שבכל פעם שהוא מרגיש נפרד, הוא מייד יזרוק את עצמו לתוך הקבוצה, כמו גור קטן שרץ אל אימו בשעת סכנה. על ידי זה האדם יכול לעשות את הצעד הנכון גם בצורה לא מודעת. כולנו אחד שלם, ואם אנחנו זורקים את עצמנו לתוך הקבוצה כדי "להתחבא", להרגיש שאנחנו נמצאים בפנים, ביחד, אז גם בדרגה הנמוכה אנחנו בונים את המצב האמיתי שדומה למצב העליון.
שאלה: שאלה זו נוגעת לנושא השיעור מהתאריך 24.02.2013, מאמר "ענין גורלות שהיה ביום כיפורים ואצל המן". אני נכלל בתוך רצונות מסוימים של החברים. כל מיני תכונות שלהם מתחילות לחיות בי (זה קורה בכל חברה). היכן כאן מתגלה ההשפעה? הרי אנחנו נכללים בתוך התכונות הגשמיות, וההתכללות עצמה היא אינה השפעה, האם זה נכון? כך גם עם התכונות של כל העולם.
תשובה: נכון, ההתכללות ההדדית וחיבור התכונות של אנשים אחרים אלינו בדרגה הגשמית, נפוצים ביותר אצל האגו. כך הוא מלמד את האדם לנצל את התכונות ואת הידע של האחרים למטרותיו. יכולת כזאת יש למנהיג כשרוני שצריך לנצל את התכונות של עובדיו להשגת את מטרתו.
ההשפעה האמיתית מתחילה במקום שהזולת ותכונותיו נעשים לי יקרים יותר מעצמי, יחד עם כל "התכולה שלי". ההשפעה הרוחנית מתחילה במקום שבו אני מבין את המהות של הזולת, של חבריי, שכולה רצון לעלות אל בורא, וכל מה ש"דבוק" למהות הזאת, הגוף, יחד עם כל תכונותיו ורצונותיו, לא צריכים להסתיר אותו ממני. ואז אני כולל את רצונו ה"שורשי" בתוכי ומתחיל לעשות הכול כדי שהוא יתמלא ויתממש.
שאלה: מדוע יש כאלה שמגיעים לקבלה בדרך הטובה וישנם אחרים שהטבע דוחף אותם בעזרת ייסורים? האם ניתן לומר שבזה תלוי עומק ההשגה?
תשובה: בלתי אפשרי לשפוט על כך מתוך גלגול חיים אחד, כפי שבלתי אפשרי לשפוט את הכלל על פי חלק ממנו, בלי להכיר כיצד מתגלמות תכונותיו של השלם בתוך החלק הזה.
ישנה דרך כללית לתיקון הנשמה כחלק מבריאה אחת, ואנחנו לא יודעים מה היא עברה ומה צברה מהגלגולים הקודמים בעולמנו ומה חסר לה כדי לתקן את חלקה בבריאה.
עומק ההשגה תלוי בתפקיד הנשמה בתוך המערכת הכללית, ומהירות ההשגה של העומק הזה תלויה בהתמדה להמשיך בשיטת הקבלה.
שאלה: יש התקדמות של הקבוצה העולמית (שאנחנו רואים ב"סביבה טובה" וב – kab.tv). אבל יש גם התקדמות בקבוצה המקומית. עד כמה חשוב וכדאי לערוך בדיקה, סדנאות, בירורים קבוצתיים על המצב הנתון של הקבוצה המקומית? האם קבוצה כזאת יכולה לבקש ממך עצה או תשובה?
תשובה: לפעמים הקבוצה עדיין לא בשלה לגמרי לדיון על המצבים שהיא עוברת, מכיוון שבמודעות הקולקטיבית עדיין לא הבשילה "השכבה העליונה" של המתרחש, שלמענה כדאי לערוך את הבירור. לכן, כדי שבירור כזה לא יהפוך ל"חיסול חשבונות", בסדרה הראשונה של הסדנאות והדיונים כדאי לברר את הבעיות הקיימות, אבל בצורה כללית (תיאורטית) וחיובית, אולי אפילו בהתבסס על ההשקפות של המקובלים אודות הקבוצה. אפשר לעשות זאת בעזרת שאלות כמו: "מה טוב ומה רע", בישיבות חברים, ביחסים בין החברים, וכולי.
חשוב מאוד שמנחי הסדנאות ידאגו לשמירת הכללים במעגלים שמקובלים בחברה שלנו בעת דיונים בסדנאות. הכללים לא רבים ואפשר לחזור עליהם כל פעם לפני תחילת הסדנה.
השאלה והבקשה האמיתית הם ה"כלי", לכן כדאי לפנות עם השאלה והבקשה רק אם אתם מרגישים שזה ה"כלי" המשותף שלכם.
שאלה: "אור החכמה" הוא בלשון יחיד, ו"אור החסדים", להיפך, בלשון רבים. מה הסיבה לכך?
תשובה: "אור החכמה" הוא הרגשת האחד, הוא מבצע חיבור סופי של כל חלקי ה"כלי" ביחד, ומחבר אותו ביחד עם הבורא.
"אור החסדים" נותן הרגשה שלכל חלק מה"כלי" יש תכונה "להשפיע על מנת להשפיע", ומתוך התכונה הזאת הוא מתייחס לכל פרט שמרגיש מבחוץ.
שאלה: האם הנבראים הם עבדיו או בניו של הבורא? ומדוע מדי פעם אומרים "עבדי" ומדי פעם "בני"?
תשובה:"עבד" ו"בן" הם מצבים שונים באדם שמשתוקק לחיבור עם הבורא. פירוש המילה "עבד" בשפת הקבלה הוא, עבודה. "בן", מהמילה מבין, הבנה.
כלומר, "עבד" נקרא מצב של "קטנות" שבו האדם מרגיש את עצמו שייך לבורא, לתכונת ההשפעה שלו. מתוך התכונה הזאת הוא מבצע את כל עבודת התיקון ברצון ובשמחה, אבל במצב של "עבד" אין השגה, אלא הוא עובד כעיוור.
"בן" זהו מצב "גדלות", כאשר הוא רואה, מרגיש ומבין את כל חילוקי הדעות בין הבורא לנברא ומסוגל לעבוד מעליהם, להשתמש ב"קירבה" שלו עם הבורא בתכונת ההשפעה כדי לבקש מ"אבא" לתקן את חילוקי הדעות הללו. מסוגל לקבל את עזרת הבורא לא כדי לקבל תענוג אלא כדי להשפיע.
שאלה: כפי שידוע לנו מתוך חכמת הקבלה, כל העולם נמצא בתוכי. נובע מתוך זה שאם אני יושב עכשיו עם המחשב, קורא את הבלוג שלך ושואל את מיכאל לייטמן, אז מסתבר שאני שואל את עצמי את השאלה בבלוג הזה? האם אני שואל את החלק השבור שלי דרך הבלוג של מיכאל לייטמן?
תשובה: לא, אתה לא פונה אל החלק שלך שהתנתק מהכלל ושואל אותו. אתה פונה למצב השלם והמתוקן של הנברא, שה"רשימות" ממנו קיימות בתוך כל אחד מאיתנו כמו חלק מ"הולוגרמה" שהתנתק מהשלם. וגם השאלות מתעוררות באדם בגלל הרגשת הניגוד בין הניתוק שלו מאותו המצב השלם שקיים בו בתת ההכרה.
שאלה: אם זה לא קשה לך, האם תוכל לענות בבקשה על שאלה שמטרידה אותי? לפני כארבעים ימים נפטר אבי, אדם מבוגר. ערכנו לו טקס השכבה בהתאם למסורת הנוצרית האורתודוקסית. השאלה שלי: על מה צריך לחשוב ועל מה להתפלל בתקופה הזאת? המחשבות מתבלבלות ומתחלפות. אני החלטתי לפנות אליך מפני שאני מפחדת לפספס משהו חשוב שתלוי בי דווקא בזמן כזה. תודה.
תשובה: אחרי מוות של קרוב משפחה נהוג להודות לבורא על כך שהוא ברא את העולם בעזרת רצונו, כלומר בעזרת ההשפעה, כלומר, המצב של השפעה ואהבה יהיה הסיום ההגיוני של כל ההתפתחות האנושית.
עלינו להביא את עצמנו להשפעה הדדית שתחבר את כל האנשים לאחד, בדומה לבורא. וזהו מצב שבו אנחנו מפסיקים להזדהות עם הגוף שלנו, כלומר ננצח את המוות, מכיוון שהמוות הוא ביטוי של האגו הצר שלנו שמפריד בינינו, שמתאר את עצמו רק בעזרת הגבולות של גופנו.
בסיום ההודיה מקובל לבקש, שההשפעה תהיה מטרתנו וחיינו (כי רק כך אנחנו יכולים להצדיק את החיים של כל אלה שחיו בעבר).
שאלה:כיצד אפשר להצדיק את הרצון שלי לעשות משהו לטובת הקבוצה (או לטובת הבורא)? כיצד להימנע מ"להשפיע על מנת לקבל" וכך להזיק לקבוצה? לחפש מה חסר לקבוצה גם זה נראה מסוכן מפני שכך אפשר למצוא הרבה קלקולים שונים שלי.
תשובה: נכון מאוד. כאשר אדם מתחיל לחפש מה חסר לקבוצה, הוא עם כל הכוונות הטובות שלו, בלי לשים לב לכך, משאיר את ההחלטות לאגו שלו. במקרה הזה, "להשפיע על מנת לקבל" וגם הנזק לקבוצה הם בלתי נמנעים. צריכים לחפש רק כולם ביחד. והעיקר, מה שיימצא מתוך החיפושים, זהו לא הפתרון הנכון, אלא החיבור.
שאלה: אנחנו הרכבנו להקה מוסיקלית וירטואלית. השיר "סיבירסקאיה" מהכנס נובוסיבירסק הוא פרי של המאמצים המשותפים שלנו. אנחנו כתבנו תקנון לקבוצה בהתאם לשיטת עבודת ההפצה בקבוצה. אני אחראי על הקבוצה, כלומר שומר על קיום התקנון, על חלוקת התפקידים ועל ביצוע המטלות על ידי החברים.
לפני זמן מה הגיעו לקבוצה אנשים חדשים ועל ידי הלחץ שלהם שברו את כל הסדר שנשמר בתוך הקבוצה עד כה. והקבוצה התחילה לעבוד או לנסות לעבוד בלי שמירה על אותם הכללים שהתגבשו והתקבלו בקבוצה. האם אני צריך להילחם נגד זה ולאפשר לאנשים לעבוד וליצור כפי שמתחשק להם ולא לפי הוראות העבודה בקבוצת ההפצה, שיש בה מנהלים ועובדים שמבצעים בקפדנות את חלקם בעבודה.
הם כל הזמן מספרים לי שהם אנשים עדינים, אומנים, ודורשים גישה מיוחדת שאינה מתאימה למסגרת הארגון. אני בעצמי מלחין, והגעתי לקבוצה הזאת דווקא כדי לבטל את השאיפות היצירתיות שלי ולעבוד לטובת החברים ולא לטובת היצירתיות שלי. האם כדאי לעמוד על העקרונות הקבליים בעבודה עם מוסיקאים ועם משוררים ולשמור דווקא על צורת ארגון קבלית של עבודה בקבוצה, או לעזוב את האנשים לנפשם ולאפשר להם לעבוד לפי הנוחות שלהם, אם בסופו של דבר התוצאה תהיה שיר או קליפ טוב?
תשובה: לא צריך לבלבל בין העבודה הקבוצתית ועבודת ההפצה. בקבוצה כולם שווים, אין מנהלים ועובדים, והכול מכוון להשגת האיחוד. הפצה היא תהליך ייצור רגיל עם קבלת החלטות מדורגת ומכוונת למטרה מסוימת. קשה לתת עצות מרחוק, לשם כך חייבים להיות במקום ולשקול את כל הגורמים.
אבל באופן כללי, צריכה להיות עבודה מאורגנת להפקת מוצר מסוים עם קריטריונים ברורים להשגת המטרה. הכוונה צריכה להיות רוחנית ואותה האנשים משקיעים, וכל היתר צריך להיות מאורגן בצורה רציונלית ביותר. אם התהליך היצירתי דורש חופש מסוים, צריכים לאפשר זאת, אבל חייבים לקבוע בדיוק במה הוא מתבטא כדי לא לפגוע בעבודת ההפצה הכללית של המפעל.
שאלה מהבלוג באנגלית: מה קורה בדרך הרוחנית אם התלמיד לא משתמש נכון בכוח של "פרעה"?
תשובה: התשובה לשאלה הזאת נמצאת בפוסט " למלא את אוצר האגואיזם".
"כל כוחות הטומאה המכוונים לחוסר איחוד מעוררים בעם ישראל את הרצון האגואיסטי. אך מאחורי כל הכוחות האלה, כמובן עומד הבורא, הרי אין עוד מלבדו. הוא מעורר אותם כדי שהעם ירגיש את כל כובד המצב, יחווה את הצרות ומחוסר ברירה, יתחיל להתעורר לקראת האיחוד.
ובכן, הגלות הנוכחית, זה כשכל הכלים דהשפעה עובדים את פרעה. הם בונים בשבילו ערים יפות פיתום ורעמסס, במילים אחרות, הם עובדים בהשתוקקות להשפעה, ופירות העבודה שלהם מגיעים לרצונות האגואיסטיים. זה מה שנקרא "השפעה בעל מנת לקבל" שממלאת את "אוצר" האגואיזם.
אפילו אלה שאינם מסכימים לא יכולים לצאת מהעבדות הזו, כיוון שהרווח האגואיסטי מחזיק אותם בקליפת האהבה העצמית ומכריח להמשיך ולהשפיע כדי למלא את הכלים, הרצונות דקבלה שלהם.
בכך הרצונות גדלים כשהם כל הזמן נשארים בלתי מסופקים ואנחנו מסתובבים בגלגל הזה עד שצועקים לבורא, במילים אחרות, עד שיפרוץ המשבר הגלובלי.
זה קורה דווקא עכשיו. אז נקווה שאנחנו נצליח לעורר ולמשוך אחרינו את ה"מצרים"…"
שאלה מהבלוג באנגלית: האם נכון לומר, שכל האנשים צריכים להגיע לתיקון עוד לפני שהבורא יתגלה להם ושעד גמר התיקון נותרו מאתיים ומשהו שנים? אם כן, כיצד הרוחניות התגלתה לאבותינו המקובלים: אברהם, משה, יהודה אשלג ואחרים? כיצד הם השיגו את העולם הרוחני בלעדינו?
תשובה: יש תיקון כללי ויש תיקון פרטי. הנשמות שלנו נכללות זו בזו ומהוות מערכת אחת של אדם הראשון. אם האדם מתקן את התכללותו בתוך יתר הנשמות, אז על ידי זה הוא מממש את שורש נשמתו ומגיע לגמר התיקון הפרטי. ואחרי שכולם יתקנו את התכללותם ההדדית, יהיה גמר התיקון הכללי, התכללות של כל הנשמות לנשמה אחת, לנברא אחד, וגילוי מוחלט של הבורא.
שאלה מהבלוג באנגלית: במשך שנים רבות אני מפריש מעשר. בדרך כלל אני הפרשתי מעט יותר מ-10% מהכנסתי, מפני שאני מודה לבורא על יחסו הנדיב כלפי. לפני זמן מה אני קראתי באחד מהמקורות שחייבים להפריש בדיוק 10%, ואם נותנים יותר מזה, אז הבורא לא מכיר בי כשותפו. במקורות אחרים מסופר על כך שעל מנת להפיק את מלוא התועלת חייבים להפריש 20%? האם זה נכון? מה בכל זאת נכון, להפריש 10% או 20%?
תשובה: המעשר מופרש לא לאות תודה ולא להפקת תועלת. מטרתו היא לתקן חלק מהרצונות שאנחנו לא מסוגלים לתקן באמצעות העבודה הפנימית שלנו ושיתוקן כתוצאה מהתיקון הכללי. לכן, מפרישים בדיוק את החלק העשירי שתואם לספירה העשירית, ה"מלכות". לא נדרש יותר מזה לתיקון, אבל אם הוא מיועד להפצת שיטת הקבלה בעולם, ברור שזה לא יכול להזיק.
שאלה מהבלוג באנגלית: (התייחסות לפוסט "בפריים – הבורא"). עלינו להיות חלשים כדי שהבורא ינצח. עלינו להודות בכך ששיקול הדעת שלנו מוטעה ושהבורא שולט בכל העולם. על ידי ביטול דעתנו בנוגע לצדקתנו, אנחנו עושים נחת רוח לבורא ומגיעים להשתוות הצורה עימו.
שאלתי היא, האם הבורא רוצה לפחות מדי פעם שאנחנו נעמוד על דעתנו, שנראית לנו נכונה? האם השיעורים וההכוונה גורמים לנו להיות יותר חזקים ולשנות את תפיסתנו באמצעות הפעולות החיצוניות ולא הפנימיות? כיצד יודעים מה ההבדל?
תשובה: זאת לא המטרה להיות חלש או חזק יותר. הקבלה היא מדע, שיטת מחקר של הטבע שלנו ושל חוקי הבריאה. לכן, חייבים לבדוק עד הסוף בעזרת שיטה מדעית, לעשות חשבון נפש מדויק על מה אנחנו יכולים לשפוט, מפני שזה נמצא במסגרת של השגה ישירה, ועל מה אנחנו לא יכולים לשפוט מפני שזה נסתר. במחקר הזה אנחנו מגלים גם את החולשות שלנו וגם את נקודת המאמץ.
שאלה מהבלוג באנגלית: כיצד מתגברים על הרגשת השפלות העצמית בגלל הבושה מהקבוצה? כאן מדברים כל כך הרבה על פילוסופיה וכל היתר, עד שאני מרגיש מטופש. ליבי משתוקק להתקרב אל הבורא להרגיש אותו בכל דבר שנמצא סביבי. וכל הדיבורים האלה מביכים אותי, באומרם שאני לעולם לא אשיג זאת. זה מדאיג אותי, לכן אני משתדל לבטל את ההרגשה הזאת. בבקשה תעזרו לי להבין כיצד מתמודדים עם זה?
תשובה: קל מאוד להסתדר בכל המצבים, אם בכל אחד מהם משתוקקים למרכז הקבוצה, משתדלים לגרום לחיבור יותר גדול. אל תנסו לבטל את ההרגשות שלכם, ובכלל, אל תתעסקו בעצמכם. תחשבו על החברים, על הקבוצה, מה לעשות כדי להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואז כל המצבים יעברו במהירות רבה.
שאלה מהבלוג באנגלית: הקבוצה הווירטואלית שלנו משתתפת בסדנאות של Team Talk: נשים בנפרד מהגברים, כל אחד בתיקיה שלו. עד כמה שידוע לי לאף אחד מהם אין מודרטור של סדנאות. מה עדיף לעשות עם ההערות שאינן מאפשרות לנו להתרכז על החיבור בתוך הקבוצה?
למשל, לפני זמן מה הערתה של אישה אחת התחילה כך: "אני לא מרגישה שהקבוצה שלנו…", וזה נשמע כטענה כלפי הקבוצה. חוץ מזה, הודעות פרטיות דרך Team Talk בזמן הסדנאות, גורמות לתוצאה שלילית. בעיקר, תגובתה של אחת המשתתפות שכתבה שההתייחסות הנ"ל "לא מתאימה לנושא הסדנה", וגרמה לכך שהאישה שכתבה את ההערה רצתה לעזוב את הקבוצה. מה אתה מציע לעשות?
תשובה: חייב להיות מודרטור. אסור לאפשר להערות ביניים של החברים לדרדר את המצב, אלא זה צריך לגרום לחיבור, אחרת אין להן מקום. במיוחד בתוך קבוצה וירטואלית, ששם ההשתתפות ב- Team Talk היא אמצעי הקשר היחיד. תקראו את מאמרי הרב"ש, שם מסבירים מהו שיתוף הפעולה בין החברים. ותתייחסו לזה ברצינות רבה כי בזה תלוי העתיד הרוחני.
