קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובותיהם של מרצים מאקדמיה לקבלה
שאלה: האם כדאי להאמין בקריאה בכף היד?
תשובה: בטבע הכול קשור, לכן קיים קשר גם בין הקווים על כפות ידינו ותכונות האופי והתכונות של תפקוד הגוף. אך על מנת לזהות את הקשר הזה, צריכים לדעת בדיוק כיצד פועלות המערכות בטבע, לראות אותן במלואן. לקוראים בכף היד אין את זה, אלא יש רק ניסיון שהם צברו שמאפשר להם להסיק מסקנות כלשהן. אולם המקובלים מעולם לא התעניינו בקריאה בכף היד, ולא רק משום שהיא אינה אמינה. הקשר שעליו מתבססת הקריאה בכף היד, שייך לדרגת הקיום ה"פיזית" בלבד.
ברגע שהאדם מתחיל לממש את הבחירה החופשית שלו בכיוון הרוחניות, הוא מתעלה מעל הדרגה הזאת, מתחילים להשפיע עליו כוחות שונים לחלוטין שלא ניתן לקרוא על פי כף היד. הוא בעצמו מתחיל לעצב את גורלו. לכן, אם אנחנו רוצים באמת להימנע ממכות ולהתקדם לקראת מטרת קיומנו בדרך מהירה ונכונה, אין צורך לעסוק לא בקריאה בכף היד ולא בחיזוי עתידות, אלא צריכים להבין מהי הבחירה החופשית שלנו, היכן נמצא המנוף שמשפיע על התפתחותנו. להבין וליישם על עצמנו.
שאלה: כיצד ניתן להיפטר או לעבור את המחסום הפסיכולוגי? תסביר בבקשה מהו המחסום הפסיכולוגי לפי הבנתך?
תשובה: על פי הקבלה, המחסום הפסיכולוגי היחיד שצריך להתגבר עליו הוא המחסום בין האגואיזם לאלטרואיזם. בקבלה זה מכונה בשם "מחסום". המחסום הזה נתפס במוחנו כהמון מחסומים שעלינו בהדרגה להכיר בתוכנו ולהתעלות מעליהם, לגלות בתוכנו את הדבר העיקרי שמפריד בינינו לבין העולם הרוחני, הבורא. אבל גם ההבנה וגם ההתגברות על המחסומים הללו אפשריות רק בעזרת כוח מיוחד – האור המחזיר למוטב. האדם בעצמו אינו מסוגל לזהות מה בדיוק נחוץ לתיקון. לכן, שיטת הקבלה כולה מיועדת למשוך את הכוח הזה.
שאלה: הבעיה הגלובלית והחשש שלי הם, שאני מאוד מפחד מהבורא. להשתמש בשיטות מלאכותיות, בעיקרון לנצל אנשים אחרים כדי להתחבר, ובצורה כזאת להתקרב לרוחניות – זה מסתבר דומה לכפייה ברוחניות. בנוגע לעבודה היומיומית – אני פשוט לא יכול לקבל כשאני רואה שאנשים "מניפים דגל" עם סיסמאות "מתחברים", מדברים על קבלה ועל אהבה כלל עולמית ועל אינטגרליות, או בהתכתבות הפנימית של הקבוצה – אין שום טקסט נורמלי: מאות סמיילים עם לבבות, בכל מקום "מילים של אהבה", "רק ביחד", "אוהב את כולכם", "אנחנו עושים עבודת קודש" וכולי. אני לא מבין. האם זהו האגו הנוראי שלי שדוחה אותי? אבל אני בשום פנים ואופן לא מצליח להתגבר על התופעות הללו.
התחום היחיד שבו אני מוצא עבודה הוא לראות שיעורי בוקר על בסיס יומיומי (לפחות חלק אחד) ולהתחבר במחשבה עם הכלי העולמי במשך היום, עד כמה שאפשר.
שאלתי היא, האם כדאי לי בכלל להמשיך ללמוד קבלה עם גישה ורגשות פנימיים כאלה?
תשובה: אתה לא מחפש עבודה, אלא תענוג. העבודה נעשית במקום שבו אין תענוג, והיא בביטול עצמי כלפי החברים. הרי אם באמת היית רואה אותם כגדולי הדור, אז הסמיילים שהם שלחו לך היו מעוררים בך הרגשת התפעלות, היית נזהר שלא למחוק אותם בטעות. תתאר לעצמך שאתה מקבל לפתע מכתב מהמורה ובו סמיילי ומשפט: "אני אוהב אותך". האם לא היית מאושר? אבל לחבריך אינך מתייחס כך, ולכן הסמיילים שלהם מרגיזים אותך. לא מדובר בסמיילים, אלא האם אתה מעריך את חבריך עד כדי כך שמוכן לקבל מהם כל מה שהם שולחים. ואם אינך מעריך אותם, האם אתה רואה בכך נקודת השקעת מאמץ על מנת לשנות את יחסך כלפיהם. אם זה כך, אז הקבלה בשבילך.
שאלה: באחד משיעורי הבוקר הופיע אצלי בהדרגה רצון תת הכרתי לחלק למרכיבים את המילים "אור" ו"בורא". יתכן מהסיבה שבתהליך של הלימוד היומיומי שלנו הן המילים הנשמעות ביותר, ויתכן כי "מלמעלה" פשוט החליטו להראות לי מעט את משמעותן הפנימית.
הנה מה שיצא מזה:
"אור" – איחוד החיבור הכללי של הנבראים.
"בורא" – רק החיבור הכללי מגלה את המרכז היחיד (ניהול הבריאה).
יחד עם זאת, אני המשכתי להקשיב לשיעור, אלא שקליטת החומר "התעמעמה" מעט. ועל הרקע הזה, לא בכוונה הופיעה המחשבה שמורכבת ממילה נוספת – "מילה":
"מילה" – אור אהבה המקיף את החיבור הכללי (בין הנבראים).
ובפעם הבאה, בזמן קריאת אחד מהקטעים הזוהר, כאשר אתה כהרגלך נתת פירושים והסברים מתאימים על משמעותו הפנימית, אצלי במקום עמוק כלשהו התעוררה ההרגשה מדוע דווקא הזוהר יכול להיקרא "ספר":
"ספר" – סיכום הוראות עבור לומדי העומק המוחלט (נכתב על ידי בני אדם שהגיעו להשגה רוחנית מלאה).
מכאן השאלה: האם אפשרית במקרה הזה התאמה כלשהי של הרגשות הללו עם המהות הפנימית האמיתית של המילים הנ"ל, עם תוכנן ומשמעותן הפנימית?
תשובה: בוודאי ישנה התאמה כלשהי, הרי אתה חיפשת בתמימות את הקשר בין המושגים הנלמדים עם המושגים של אחדות ואהבה. אבל אל תתעכב על כך עכשיו. היה מצב נעים, אבל כעת צריך להתקדם. לפנינו יש עוד גילויים מעניינים רבים ובלתי צפויים.
שאלה: הבורא רואה את עצמו מהצד, דרך העיניים שלנו, והן צריכות להיות מכוונות רק כלפיו, והוא זה שמשטה בברואיו, הרי כולנו תמיד ביחד, אך האשליה הערמומית… האם כך?
תשובה: כולנו תמיד ביחד, אך האשליה הערמומית… ואשליה אינה מקרית, תיקונה מעלה אותנו לדרגת הבורא עצמו.
שאלה: כיצד אפשר להצטרף לקבוצה אם מרגישים דחייה ושנאה כלפי החברים, ואין אפשרות לקלוט מהם את הרצון?
תשובה: להצטרף לקבוצה – לעתים קרובות מפריעה העובדה, שאנחנו מעתיקים את מנגנון החיבור לתחום "רוחני" דמיוני כלשהו.
לא יכול להיות חיבור אמיתי ללא פעולות משותפות כלשהן, ורק אז יש שאיפה משותפת לכוון את הפעולות הללו על ידי הכוונה למטרה אחת.
כך למשל, הפעולה המשותפת היחידה עבור הקבוצה העולמית שלנו ועבור כל קבוצה היא הבסיס להתקדמותנו – ההשתתפות בשיעור הבוקר. כמו כן, בכל קבוצה יש המון פעולות פעוטות אולם חשובות בנוגע לקיום השיעור, בנוגע לשמירת הסדר במקום, ולבסוף, בהפצה. כל פעולה, כל משימה שלקחנו על עצמנו כהתחייבות היא כמו עוגן שלא ישחרר "ללב הים" את מי שמחזיק בו. כידוע, דאגתנו למשהו קושרת אותנו אליו. ורק כאשר סדר החיים של הקבוצה בלימוד ובהפצה הופך לסדר היום של חיינו, אז מתחילה העבודה האמיתית לחיבור הרוחני, שבה בנוסף לעליות ייתכנו גם נפילות, אך כבר "יש לאן ליפול".
שאלה: נפגשתי עם בחור במשך שמונה שנים, הוא עזב אותי מסיבת פשיטת רגל (אין מגורים, עבודה קבועה). ברגע של ייאוש אני נתקלתי במחשבות שלך וזהו גילוי עבורי. אני תמיד הרגשתי בצורה אינטואיטיבית שעליי לא להיות ראשונה ביחסים, תמיד תמכתי בו. אך התוצאה עגומה. שאלתי היא: מה צריכה לעשות אישה במצב כזה אם עזבו אותה, והיא בכל זאת אוהבת אותו ומרגישה שזה האיש שלה? כיצד להתארגן מחדש?
תשובה: על כל אדם בתקופות קשות של חייו לכוון את עצמו לנושא המימוש העצמי, מימוש של חייו כערך שניתן לו. המימוש העצמי האמיתי, הטבעי של האישה הוא בבניית הבית, משפחה.
אצל הגבר, אין שאיפה טבעית כזאת, לכן הוא יכול להתרוצץ, להיות עשיר או לא, אבל את הבית ואת המשפחה בונה האישה. התפתחות הציוויליזציה בלבלה את כל הסממנים הטבעיים, אולם כדאי לשאוף דווקא למה שנועדנו מהטבע. השאיפה הזאת, בסופו של דבר, תמיד מצדיקה את עצמה.
שאלה: על פי התנ"ך, הוציא אלוקים את עם ישראל ממצרים. הוא יצר גם את האדם וגם את כדור הארץ. כיצד הקבלה רואה את אלוקים בתנ"ך? האם כאחד (אין עוד מלבדו) או כחלק מהגילוי של בורא אחד?
תשובה: לא כ"חלק", אלא כתופעות של כוח השפעה עליון אחד, הבורא, שמתוארות בשפה מיוחדת. התורה כולה זה תיאור של שלבי ומנגנוני העבודה הרוחנית של האדם במאבקו נגד האגו שלו ועלייתו להשתוות המוחלטת לכוח הזה. לכן הוא מתגלה בצורות שונות: כבורא של המצב החדש, כמפתח של הרצון, כלוחץ על האגו של האדם ומפתח אותו וכן הלאה. כך האדם מרגיש בצורה שונה את הכוח היחיד בהתאם לשלבי העבודה שהוא עובר באותו רגע. לכן, אנשים שאינם מכירים את משמעות התורה, אלוקים בתנ"ך נראה הפכפך.
שאלה: הבורא העניק לנו את האגו, ובכתבי הקודש נאמר, שהחטא הנורא ביותר הוא הגאווה. האם זה מתנה או עונש? ברור ששכל זה טוב, אחרת מי היה יוצא למסע לקראת אלוקים?
מורי, האנשים חושבים שהם נוצרים, מוסלמים אדוקים, שהתנאי בלימוד שלהם הוא אהבה! אבל כיצד אנחנו יכולים להשמיד אחד את השני? למען הצדק?! האהבה הפכה למילה חסרת משמעות, אבל אנחנו צריכים להיות אלוקים, אהבה, אמת, מציאות, וכל אלה הם אחד.
תשובה: המתנה העיקרית שניתנה לאדם היא האפשרות להפוך את האגו שלו במו ידיו למתנה או לעונש. על כך נאמר: "… אשר ברא אלוקים לעשות", והסבירו המקובלים שמוטל על האדם לבנות מהאגו שנברא – סולם לבורא.
בלי לדעת זאת, האנשים מנצלים אפילו את כוח ההשפעה והאהבה למטרות אגואיסטיות: האהבה האגואיסטית וההשפעה קושרת חברי קבוצה אחת – אתנית, דתית וכולי – ומכוונת לשנאה והשמדה כלפי זרים. וזה נראה מוצדק ביותר עבור האגו, מכיוון שעבורו החלוקה של העולם לעצמו ולכל היתר, לשלו ולזרים, היא טבעית.
שאלה: תגיד בבקשה באיזה ספר ישנה הרשימה המלאה של האותיות שבעזרתן נכתב ספר הזוהר והגייתן, ואולי בתוספת של CD? והאם יתכן שיש כבר תרגום של היצירה הזאת לרוסית?
תשובה: הרשימה המלאה של האותיות ישנה בכל ספר לימוד עברית או באתרים המתאימים. הגייתה של אותה אות יכולה להיות שונה, בהתאם למיקומה בתוך המילה ובהתאם לגורמים רבים אחרים. דוגמה של הגייה נכונה – היא כיצד חברינו קוראים את הטקסט של הזוהר בזמן שיעורי הבוקר. השיעורים משודרים באינטרנט, ניתן למצוא אותם גם בארכיון באתר הבינלאומי של האקדמיה לקבלה.
את התרגומים של הזוהר שאנחנו לומדים בשיעורי הבוקר, אתה יכול למצוא גם באתר של האקדמיה. עכשיו מכינים לפרסום את התרגומים של הזוהר בצורת ספר, שאולי יתפרסם עוד השנה.
בהצלחה!
שאלה: אתה תמיד מדבר על השפעה. אבל מה להשפיע? אור, אהבה, טוב? איזה אור, אהבה? גם הם מורכבים ממשהו, אותו "משהו" גם מורכב ממשהו וכן הלאה עד אין סוף, כנראה. אז מה בדיוק לתת: מכונית, כסף, יחס, אור, אהבה? כן. אבל גם הם מורכבים ממשהו עד אין סוף. תיקח לדוגמה את הדבר הפשוט והבדוק ביותר – מבנה החומר: החומר בנוי ממולקולה, המולקולה – מאטום, האטום – מגרעין ואלקטרונים, הגרעין מורכב מפרוטונים וניטרונים, הפרוטונים מקוורקים, הקוורקים מורכבים גם ממשהו (מעין נייטרינו), הנייטרינו גם הם מורכבים ממשהו. אותו "משהו" – מורכב גם ממשהו וכן הלאה וכנראה עד אין סוף.
ועל איזו אמת מדובר אם המטרה הייתה לדעת ממה מורכב החומר? אבל זהו מדע, הוא מדויק. אז מה אפשר לומר על דברים מופשטים יותר. כך גם עם אהבה, השפעה ודברים מופשטים דומים אחרים – גם הם יהיו מורכבים ממשהו עד אין סוף. היכן המשמעות הזאת? הרי הכול אותו הדבר, מדוע כולנו כאן "מתרוצצים" בכל הכיוונים האפשריים, אם הכול שוב אינסופי, עד כדי כך שהכול הוא רק "יש מיש ויש מאין" אחד גדול. להשפיע ולקבל את האור, שאם שוב מפרקים עד אין סוף מרכיבים, האור אינו קיים! אז מה להשפיע? למען השלמות? ומה היא? גם היא עלולה להגיע למבוי סתום אינסופי.
תשובה: בגלל "ששום דבר לא קיים", האדם לא מפסיק לרצות לאכול, לישון להתרבות וכן הלאה. והרצון מקנה לכל זה משמעות. כאשר הוא רעב, המשמעות העליונה עבורו היא בפיסת לחם, ושיתכן ש"שום דבר לא קיים" באמת, במקרה זה בשבילו הוא סתם ביטוי.
כלומר, הדבר היחיד שקיים הוא הרצון. ואם האדם שהוא שבע, יכול באופן תיאורטי לפרק את הרצון עד "שום דבר", בכלל לא אומר שום דבר על הרצון הבא. הוא נוצר, והאדם ילך בכיוון שהרצון יצביע עליו, ויחשוב על מה שהוא יצווה עליו.
כך בני אדם מתפרעים מדור לדור, נדחפים על ידי הרצונות שמתרבים, מתפתחים, מביאים ייסורים – ועם הזמן נוצרת בהם ההבנה שהם כל הזמן מילאו את רצונותיהם ממקור אחד מסוים.
הם מתחילים להשתוקק אליו ומגלים רצון יותר כללי של אהבה והשפעה. ומכיוון שאין להם שום דבר שיפסיק את הייסורים, הם ירצו לתת את כל הרצונות שלהם – העיקר להתאחד עם המקור היחיד של אהבה והשפעה.
