רגע קט וחיים נצחיים

הרצון מוסיף טעם למילוי. כל לגימה של מים צובטת, מייסרת, כשאני "מת" מצמא. אפילו שהמילוי הוא חלקי, אך הרצון הוא גדול, והפער ביניהם מזמין הרגשת חיים. וזה אומר שהחיים מוערכים לא לפי הרצון ולא לפי המילוי בפני עצמו, אלא מהניגודיות שביניהם. ככל שהמתח גבוה יותר, כך יש בי יותר חיים, אנרגיה.

כשהכלי שלי ריק, אז מצבי רע, וכך גם כשהוא מלא. כל העניין הוא להביא לאיחוד בין הכלי הריק והמילוי ולתפוס את רגע הפגישה ביניהם. כיצד לעכב ולאחוז ברגע הזה? כי הרי אפילו התענוגים הגדולים ביותר מאוכל, מין, פרסום, כשמשיגים את הפסגה, נחלשים ודועכים. אני חי מרגע לרגע, החיים שלי בקושי מנצנצים כשזורקים אותי מאי-קיום ושוב ירידה לתוכם.

כמו ששרים בשיר, "יש רגע קט בין עבר ועתיד", בין האור שניצת לפניי ובין החושך שאוטוטו יבלע אותו. התענוג הנוכחי לא יספיק להסתיים, ועליי כבר להכין עבורי את התענוג הבא כדי לא לאבד את תחושת החיים. אך הרצונות כל הזמן גדֵלים, והייאוש משתלט על העולם. התענוג העתידי כבר אינו מאיר לבני האדם, תענוגי "המעבר" אינם מסתירים את החושך המסתער, והחיים הופכים לחסרי משמעות.

החיים שלנו דועכים מפני שאיננו יכולים להחזיק ולעכֵב את הרגע הקצר הזה של התענוג. צריך ללמוד כיצד לעשות זאת, ללמוד להימצא מעל לאגואיזם שלנו, לעבוד בניגוד אליו. אז האדם עובר דרך "עשׂרת מכות מצרים", משאיר את רצונותיו למטה ויוצא אל "הר סיני", כלומר אל האור המסוגל לתת לו מסך.

ההשׂגה הרוחנית בנויה על כלי מיוחד המאפשר לי להחזיק את עצמי מעל לרצון, בהשפעה. כשהאדם בונה את כלי ההשפעה, הוא רוכש אפשרות להיות במגע תמידי עם התענוג ובאותו הזמן לא לכבות את הרצון, כי הרי לא הרצון עצמו הוא שמתמלא, אלא הכוונה על מנת להשפיע שנמצאת מעליו.

האדם רוכש שלמות כשהוא נותן ומשפיע, כשיוצא מתוך עצמו וחי בתענוג שמחזיר לאחרים. החיים שלו הם חיים נצחיים, לא ברצון העצמי שלו אלא באור החוזר הממלא את הרצונות שלהם והנותן שׂמחה לבורא.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 24.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
שחרור מהאגואיזם
מכות מצרים ללא הפרזות חיצוניות
כמה מתוקים ייסורי האהבה…