קרח – רצון להתקדמות

"ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי: המעט מכם כי הבדיל א-להי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם: ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה" (קרח, ט"ז, ח'-י').

הבעיה היא שאנחנו תופסים את התורה כרומן מרתק, בעוד שהיא פונה רק לאדם אחד ומספרת מה מתרחש בתוכו, ועליו לקבוע מי בתוכו משה, אהרון, קרח וכל שאר העם. הוא צריך לברר אילו רצונות אלה, אילו תכונות שבאדם. למה הם נמצאים בכזאת ניגודיות ביניהם? מה בדיוק מתגלה בניגודיות הזאת? במה קרח טוב יותר או רע יותר ממשה?

התורה מסבירה, שכל אחד חייב בהכרח לעבור את המצבים הללו, לכן אני רוצה לגלות אותם בתוכי. נניח שאני עובר מצב בו אני פונה אל משה שבי: "אני יכול להוביל ולהנהיג את העם יותר טוב ממך". טוב, סיכמנו, תבוא ותביא מחבת עם קטורת בוערת. אבל למה אני צריך לשמוע בקולו? אני הרי אומר שאני מבין טוב יותר את התנועה. אבל אני משום מה בכל זאת נכנע לתכונת משה. יש כאן הרבה מאוד שאלות שונות, כי העולם הפנימי של האדם נמצא במערבולת מלאה.

מצד אחד, אני כביכול מתנגד למשה, מצד שני, משום מה אני נכנע לו כשאני שומע את כל מה שהוא מורה לי. אם נתעמק בזה, אז מובן שקרח מדבר רק על מימוש מצב מסוים ולא על תפיסה מלאה של מדרגת משה, כי זו מדרגה של בינה חלוטה, קשר מלא עם הבורא. לכן, בוודאי שקרח אינו מתיימר להשתלט עליה.

העניין הוא, שאם אני נמצא בדרגת בינה, אז יכול להיות שאני מנתק את הקשר עם מלכות, מתרחק מהעם. ולכן קרח צודק במשהו. אני רואה שכל שאר הרצונות הלא אגואיסטיים שלי, רצונות שכבר מתוקנים, גם כן מבינים שאין כאן שום קשר בין בינה ומלכות. ולמרות שמשה יכול לפקד כאן, אבל משהו בפקודות שלו בתכונה הזאת לא עובד עם האגו שלי. התורה מסבירה, שאין בתוכנו תכונות רעות. זה לא רוע, אלא פשוט תכונת "קרח" כל הזמן רוצה התקדמות גדולה יותר. כל התורה מדברת רק על איך יותר לתת, להשפיע, להתעלות, לתאר הכול בדבקות עם הבורא, לזרז את הדרך הזאת.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 20.5.2015