קפיצה ליקום חדש

אנחנו לא מבינים מהו "מצבנו המתוקן". נראה לנו שהכול יישאר כמו היום רק שיהיה לנו קצת יותר טוב. ולכן אנחנו לא מצליחים להשיג את מטרת הבריאה ומתפלאים: בשביל מה הבורא היה צריך לברוא את הרצון לקבל עם כל החסרונות שבו, עם כל הרגשת הרע שבו? בשביל מה הוא היה צריך להעביר את האדם דרך כל הייסורים והבעיות, כדי לתת לו אחר כך איזשהו תגמול תמורת זה? אם בשביל זה צריך לסבול כל כך, אנחנו מוותרים על השכר…

אנחנו לא מבינים את המצב הסופי, ובשביל מה אנחנו צריכים לעבור את כל הדרך שקודמת לו. אך על זה נאמר, שכל מי שאוכל את מה שאינו שלו, מתבייש להביט בפניו של הנותן.

הרב"ש כתב על כך במאמר "צורך וחשיבות לימוד האמונה":

"ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, היינו שמתנת הקדוש ברוך הוא תהיה בשלימות גמורה, בלי שום חסרון, לכן נתן לנו ה' מקום עבודה, שנקרא עבודת הבחירה. כי בזמן שהאדם מקיים תורה ומצוות, כשעוד לא מרגיש שום טעם בעבודה, מוכרח לקיים הכל רק בבחינת אמונה. כי בזמן שהנהגת העולם בבחינת הסתרת פנים, אז אפשר לקיים התורה ומצוות על יסוד של האמונה.

ובזמן כזה נוהג ענין בחירה, להיות מואס ברע ובוחר בטוב. כי בזמן שלא מרגישים שום טעם בעבודה, אז האדם כבר מורגל לעשות מעשים, אפילו בלא שכר. לכן אחר כך, כשיזכה לאור התענוג, שאז הוא כבר נמצא במצב של גילוי פנים, מכל מקום הוא יוכל לקבל את אלו התענוגים רק מטעם מצווה [מטעם הכוונה על מנת להשפיע]".

קשה לנו להבין את הדברים האלה. הרי חכמת הקבלה מדברת על דרגה שמנותקת מאיתנו לחלוטין ואין לה שום קשר למצבנו הנוכחי. זה דומה לתיאור של צמח שלפתע הפך לבעל חיים.

וגם זאת לא דוגמא. כי הצומח והחי נמצאים באותו עולם, ורק הרצון לקבל של האחד גדול משל השני, ולכן הוא הופך מצומח לחי.

ואילו אנחנו צריכים להפוך את הטבע שלנו. כל היקום שלנו בנוי על בסיס טבע אחד, ואנחנו צריכים לעשות איזושהי קפיצה מסוימת בזמן ובמרחב כדי להתעלות מעל כל העולם הזה ולהיכנס למימד אחר לגמרי. יחד עם זאת, הגוף שלנו בכל זאת ממשיך להשתייך לעולם הנוכחי. והכלי החדש, הגוף הרוחני החדש, שנקרא "נשמה", כבר יהיה שייך ליקום החדש.

לא קל להבין את כל זה. ניתן לנו רק קצה החוט שאנחנו מסוגלים להיאחז בו, דרך הנקודה שבלב, כדי שנצליח להתחיל בדרך הזאת. אך כאשר המקובלים מסבירים לנו את חוקי המציאות הרוחנית וכיצד עוברים אליה – פשוט איננו מסוגלים לתאר את זה לעצמנו.

החומר נשאר. אנחנו נשארים ביקום שלנו, בעולם שלנו, ונהנים בו מהחיים שלנו. וזאת באמת הנאה. וכדי לדחוף אותנו מהעולם הזה לעולם ההוא, מכריחים אותנו להרגיש בתוך הרצון הארצי שלנו ריקנות, סבל, וגרוע מזה: כאב, אכזבה, עד כדי המוות. דרך הרגשות כאלה עובר הרצון לקבל שלנו, רק כדי שנתחיל לחשוב על מצבנו ונתחיל לחפש כיצד נוכל למלא את עצמנו ולהתחיל לחיות חיים חדשים.

ועל זה נאמר "עולמך תראה בחייך". הרי מטרת תיקון האדם מושגת דווקא בעודו חי בעולם הזה.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 07.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כסף-סחורה-כסף-ריקנות…
השתתפות חובה
עולם רוחני – זה לא מיסטיקה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest