קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
נתאר לעצמנו שאנו בחלל חשוך. אין אנו רואים דבר, אין אנו שומעים דבר, אין אנו מריחים דבר ואין אנו טועמים או נוגעים בדבר. דמיינו לעצמכם שאנו שוהים במצב כזה למשך זמן ממושך כל כך עד שאנו שוכחים שיש לנו חושים כאלה. במרוצת הזמן אנו אפילו שוכחים שתחושות כאלה קיימות.
לפתע אנו מריחים ריח קל. הריח מתחזק ומקיף אותנו. אין אנו יכולים להצביע על מקומו. פתאום מופיעים ריחות חדשים, חלקם חזקים, חלקם חלשים, חלקם מתוקים, חלקם חמוצים. על ידי שימוש בריחות אנו יכולים כעת למצוא את דרכנו בעולם. ריחות שונים באים ממקומות שונים ואנו מתחילים למצוא את דרכנו כשאנו עוקבים אחרי הריחות.
ואז, ללא שום התרעה, צלילים וקולות נשמעים מכל הכיוונים. הצלילים שונים ומגוונים; חלקם נשמעים כמוזיקה, חלקם כמילים, וחלקם פשוט נשמעים כרעש. הצלילים מוסיפים ליכולת ההתמצאות שלנו במרחב. כעת אנו יכולים למדוד מרחקים וכיוונים ולשער את מקור הריחות והצלילים שאנו קולטים. אנו כבר בתוך עולם שלם של צלילים וריחות.
אחרי זמן מה אנו מגלים תחושה חדשה כשמשהו נוגע בעורנו. זמן קצר לאחר מכן דברים נוספים נוגעים בנו: חלקם קרים, חלקם חמים, חלקם יבשים וחלקם לחים, חלקם קשים וחלקם רכים; וחלקם… קשה לנו להחליט. כשחלק מדברים אלה מגיעים לפינו אנו מרגישים דבר מוזר – יש להם טעם. וכך אנו מגלים את חוש המישוש ואת חוש הטעם.
כעת אנו חיים בעולם השופע צלילים, ריחות וטעמים. אנו יכולים לגעת בעצמים שבעולמנו וללמוד על סביבתנו. מי חשב שעולם כה עשיר קיים סביבנו כל העת, כשלא היו לנו חושים אלה?
כזה הוא עולמם של העיוורים מלידה. אילו היית במקומם, האם היית מרגיש שאתה זקוק לחוש ראייה? האם היית יודע שאין לך חוש זה? כלל וכלל לא.
במובן מסוים אפשר לומר, שמסיבה דומה איננו מרגישים שחסר לנו חוש רוחני, שחסרה לנו נשמה. אנו חיים את חיינו מבלי לדעת כלל שיש ממד רוחני שאיננו מרגישים בו. הוא אינו חסר לנו. העולם שלנו מספק אותנו לגמרי. יום אחר יום, שנה אחר שנה, דור אחר דור. אנו נולדים, חיים, נהנים, סובלים, ובסוף מתים. וכל אותו זמן איננו חשים שקיים ממד נוסף של חיים, חיים רוחניים.
וכך היה הדבר נמשך ללא סוף אילולא התחילו לבצבץ בנו תחושות של ריקנות, של חוסר משמעות ושל חוסר עניין. מימוש כל הרצונות שבנו אינו מספק אותנו עוד, משהו בכל זאת עדיין חסר. החיים המוכרים וכל מה שהם מציעים לנו הופכים בהדרגה ללא מספקים. האמת היא, שהדבר די מדכא, ולכן אנו מעדיפים להדחיק זאת. הרי מה אפשר לעשות? כך חיים כולם.
תחושות אלה נובעות למעשה מהתעוררות רצון חדש: רצון ליהנות מדבר-מה גבוה, נעלה מכל הסובב אותנו, ממקור בלתי ידוע לנו. אם נשתוקק לממֵש את הרצון המתעורר בנו כעת, נגלה כי זהו רצון למשהו שמעבר לעולם הזה.
התעוררות של רצון כזה בקרב רבים מאיתנו, כמו גם תחושת הריקנות בחיים המוכרים המלווה אותה, הם למעשה מהלכים טבעיים המתוכננים מראש בתכנית הטבע. הרצון הזה יוצר בנו הרגשה שיש משהו מעבר למוּכָּר, ומעורר סקרנות לחפש אותו. אם ניתן לרצון להוביל אותנו ונקשיב לרחשי לבנו, נתעורר להכרת המציאות האמיתית.
(מתוך ספרי "מגדל בבל, הקומה האחרונה", עמ' 130, פרק "מציאות של שלמות ונצחיות")
לרב, באהבה רבה
שמעתי עב. הבטחון הוא לבוש להאור
שמעתי י' ניסן תש"ז
הבטחון הוא הלבוש להאור הנקרא חיים. כי יש כלל, אין אור בלי כלי. נמצא, שהאור הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל בטחון. שפירושו, על כל דבר קשה הוא רואה שבידו לעשות, נמצא שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון מתגלה שם, כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.
ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים, הבטחון מאיר לו על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר שיכול להפריע לו על מה שהוא רוצה. וזהו מטעם שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו. שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל כמו כוחות גשמיים.
מה שאם כן כשהאור החיים מסתלק ממנו, שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר. ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו, אם כן כדאי לעשות את הדבר או לו, ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו.
אבל אדם, אין לו שכל שיגיד שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים ממה שהיה לו אז, אלא הוא חושב שעכשיו הוא נעשה פיקח, ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים, אלא אז הוא היה פזיז על דרך עמא פזיזה.
אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים, מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים, אבל עכשיו שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם.
והעצה לזה, שהאדם צריך לומר עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו, אלא שיגיד עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים. ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו כל מה שאתה טוען אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך, אבל אני מקוה שאני מתחיל לעבוד מחדש ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ, ועכשיו אני נעשה גר, וחז"ל אמרו "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא יעזור לי ואני שוב אכנס לדרך הקדושה.
וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך. אבל בינתיים, אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה. אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך, ועלי אין לי מה לעשות אלא להאמין באמונת חכמים שאמרו, שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת, ובטח עלי להאמין שבכח האמונה, נזכה לסיוע מן השמים כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
ביטויים רוחניים (קבלה למתחיל עמ' 558)
הרוחני אין לו דמיון ועל כן אין לו אותיות להגות בהם. ואפילו אם נאמר עליו בכללות, שהוא אור פשוט, היורד ונמשך למבקש, עד שמלבישו ומשיגו, בכל השיעור, המספיק לגיליו ית' – הרי זה גם כן, לשון מושאל: היות שכל המכונה בעולם הרוחני בשם אור אינו דומה לאור השמש או לאור הנר, ומה שאנו מכנים בעולם הרוחני בשם אור, הוא מושאל משכל האנושי, שטבעו, שבשעה שמופיע באדם בהתרת הספיקות, הוא מגלה כעין שפע של אור ותענוג, בכל קומת הגוף. ועל כן אנו אומרים לפעמים, אור השכל הגם שאינו אמת. כי האור שמאיר באותם חלקים מחומר הגוף, שאינו ראוי לקבל עיונים נפתרים הרי הוא ודאי דבר פחות משכל. ועל כן גם אותם אברים תחתונים ופחותים יכולים לקבלו ולהשיגו.
גילוי הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו
ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם "גילוי אליהו".
וע"ד שאמרו ז"ל: "יהא מונח עד שיבא אליהו", וכן "תשבי יתרן קושיות ואבעיות". ולפיכך אמרו, שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו'.
לרב, באהבה רבה,
עלית למרום שבית (אותיות תשבי) שבי