סימן של כאב

שאלה: בזמן שהאור מאיר לנו, אז קל להתנתק מהאגו שלנו ולהסתכל עליו מהצד. אבל מה לעשות אם רע לי, ואני כולי נמצא בתוך האגו שלי?

תשובתי: אם רע לי בתוך האגו שלי, אז למה אני לא יכול להשתמש בזה לעזרתי כדי לברוח ממנו?

שאלה: אבל זה כואב!

תשובתי: זה כואב, מפני שאתה דבוק להרגשה הזאת. למה אתה לא יכול להתנתק ולצאת ממנו כדי להסתכל עליו מהצד?

זה כל ההבדל בין "דרך תורה" ל"דרך ייסורים". אם אני לא הכנתי את עצמי, אז אני דבוק להרגשה הרעה. אבל אם אני הכנתי את עצמי, אז ההרגשה הרעה עוזרת לי להתרחק, אז אני בורח מהרע הזה ונדבק יותר לקבוצה.

זוהי נקודת ההתפצלות של שתי דרכים. הכול תלוי בהכנה. ואז אני מקבל את הדברים הרעים כטובים, כמתנות, ומברך עליהם.

אני לא צריך בצורה מלאכותית לברך על הרע כעל הטוב. אלא גם הרע וגם הטוב הם שניהם עוזרים לי לרוץ קדימה. כמו שאם הייתי חולה והרגשת הכאב הייתה עוזרת לי לפנות מיד לרופא ולהראות לו בדיוק איפה כואב..

אנחנו חשדנו שאני חולה, אבל לא יכולנו לקבוע היכן נמצא המקום הכואב. ועכשיו הכאב מראה לי את המקום הבעייתי, ולכן אני שמח לכאב. אני בא לרופא ומראה לו איפה כואב לי ואז הוא מרפא אותי.

אז אני רואה בכאב סימן להתקדמות, לריפוי. בלעדיו לא הייתי יכול להתקדם. אני לא מרגיש את הכאב עצמו, אלא כסימן לתיקון, להתקדמות, ואני שמח בזה!

הכאב הזה מורגש אחרת לגמרי, הוא לא מורגש ככאב וכייסורים, אלא כסימן. זה הכול דקויות של התפיסה הפסיכולוגית שבראש. תנסו כך להתייחס ותראו שאין שום כאבים, אלא יש רמזור שמדליק מנורה אדומה.

הכול תלוי ביחס שלי לרמזור הזה. לפעמים אני מרוגז עליו ומוכן להרוג אותו, ולפעמים אני תופס את זה בצורה רגועה רק כסימן. אני אפילו רוצה בעצמי שהכאב יבוא, "אני מעורר את השחר". הסימנים של הקלקולים רצויים לי, מפני שאז אני מתקדם על ידם.

העבודה שלי היא כמה שיותר להיות דבוק לקבוצה, לרב, לספרים, להפצה, לכל מה ששייך לאור. אין אמצעים אחרים, אבל אלה מספיקים.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 04.05.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הודיה אמיתית לבורא
אל תחפש משכך כאבים אלא ריפוי
טעם הרוחניות – בהרגשת ההודיה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest