סימן הכר אופייני של התקופה

הערה: התקופה שלנו נבדלת מקודמותיה בכך שבני אדם מתרחקים יותר ויותר זה מזה. יש כיום אפשרויות רבות, מפני שהטלוויזיה, הטלפונים, משחקים למינהם, התכתבויות דרך האינטרנט כל אלה מסייעים להתרחקות. כמו כן, היום אפשר להזמין הביתה אוכל וכל מה שדרוש לאדם כך שאין לו צורך בשום דבר נוסף. רק אם נוצרת בעיה ונדרשת עזרה רפואית, האדם פונה לרופא.

גם בעבודה המצב דומה, לכל אדם תא עם מחשב, הכול מסודר כך כדי לאפשר לנו לתקשר כמה שפחות זה עם זה, מפני שמיום ליום המגע הופך יותר ויותר קשה ומכביד. וזה טבעי מפני שהאגו שלנו כל הזמן גדל. אנחנו רואים, שקשרים בין מדינות, ארצות, עמים, בעיקר בין בני אדם ובמיוחד בין ילדים והורים, הופכים להיות מאוד בלתי נסבלים, עד כדי כך, שהאדם "מתפוצץ" מיד. מופיעה תרבות חדשה של תקשורת, שבה בני אדם מתרגלים לדבר גסויות, הם סבורים שזו נורמה ודרך אגב הם לא נעלבים, דבר שמאוד מפליא אותי. זה מאוד בולט לעין בפרלמנטים…

תגובתי: בפרלמנטים, זה טבעי, שם יש חוקים מיוחדים. הם יכולים להעליב, להשפיל, לשפוך רפש זה על זה. יחד עם זאת הם לא ממהרים לפנות לעורכי דין ולהגיש תביעות, מפני שזו העבודה שלהם. אבל במשפחה, עם הילדים, בבית ספר, ברחוב, בנהיגה בכבישים ובכל יתר המקומות החיים הופכים להיות מאוד נוקשים ולא נעימים.

מה שמעניין שבני אדם מתרגלים ליחס כזה. סף הרגישות של האדם הופך ליותר ויותר גס. אם בעבר היו אומרים לי משהו "חד" שהייתי מגיב עליו בצורה שלילית, לא הייתי יכול לסבול אמירה כזו, היום גם מי שמדבר אליי וגם אני מקבלים את אותה אמירה כנורמה לתקשר ביננו ולא נעלבים זה מזה. אף אחד לא חושב שזה לא אֵתִי וגס.

בהתאם למגמה הזאת משתנים גם האמנות, ערוצי הטלוויזיה, התיאטראות, הסרטים שמציגים קלאסיקות ישנות או סדרות ברמות נמוכות. אנחנו נעים לקראת מצב שבו העולם שלנו הופך ליותר ויותר גס, אטום ובסופו של דבר "תָאֵי עצבים של רגשות מתים".

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 1.5.2016