סילוק העדר התאמות במדינה אחת נבדלת

שאלה: אתה מדבר על הצורך באיחוד של כל עָם למשפחה אחת. אבל האם זה החלום של הימין הקיצוני האירופאי: "אנחנו משפחה, והם לא"?

תשובתי: הבעיה של המגזר הימני הקיצוני היא בכך, שהוא מעמיד את העם שלו במצב מיוחד, מעל לכל שאר העמים. אבל כאן לא מדובר על עליונות על האחרים, אלא על איחוד בתוך העם. אז למה לא?

נניח, שאני צרפתי, ומדינות אחרות לא מעניינות אותי. צרפת מספיקה לי בהחלט ואני לא רוצה שיחיו בה אלה שאינם נחשבים לצרפתים. מה גם, צרפתים לפי תרבות ולא לאומיות.

שיבואו בלגים ואפילו יהודים, העיקר שתהיה לנו תרבות אחידה כוללת, מבט משותף על הדברים. אז צרפת, זו המדינה המשותפת שלנו, אנחנו מסכימים עם החוקה שלה, עם החקיקה שלה, עם המנהגים, הנורמות, השפה.

לכן, אם מגזר מסוים מגביר את האיחוד הזה, אז זה לא חשוב איך הוא נקרא: "ימני", "שמאלני", "מרכז"… הגישה הזאת טובה כל עוד היא לא ממומשת על חשבון מדינות אחרות. אני לא מסתכל על אחרים, אני פשוט רוצה שהמדינה שלי תחייה בשלום ובשלווה, מאושרת ומשגשגת.

מה רע בזה? אדם דואג למדינה שלו, הוא רוצה שהעם שלו יחיה כמשפחה אחת. אפילו שאין לו ראייה רחבה או כוחות מוסריים כדי לדאוג לתושבי מדינות אחרות, ואפילו שזה נקרא " לאומנות", אבל זה במובן הטוב. הוא לא שוביניסט, אין לו שנאה כלפי אחרים, כלפי זרים. הוא רק דואג לעם שלו, וגם לא על חשבון אחרים.

נכון, במקרה כזה המדינה לא מוכנה להיכנס לאיזו שותפות כדוגמת האיחוד האירופי הנוכחי, אבל גם אין לה צורך בזה. תחילה העם שלה עובר דרך חינוך חדש, שואף לשוויון, לאחדות, לדרגה משותפת כללית שמקובלת על כולם. לאט לאט אנשים סופגים ערכים חדשים וכבר בעצמם רוצים להשיג איזו אופטימליות "ממוצעת", "סל" של מצרכים ושירותים הכרחיים אחיד לכולם.

ודאי, שאנחנו לא מודדים את כולם באָמָת מידה אחת, חיי הרווחה עדיין יכולים להיות נבדלים, נניח פי שניים או פי שלושה, אבל זה בסך הכול הבדל קטן, "הצגה" חברתית, ולא תהום חברתית כמו היום.

שאלה: אם הימין הקיצוני יקבל כזאת גישה, האם הם יגבירו את הצלחתם?

תשובתי: ודאי. אבל לשם כך צריך לשנות את החקיקה בכיוון המתאים. בגדול, צריך לרשום את העיקר: כל תושבי המדינה חייבים לקבל את התרבות שלה, חייבים להיות, בוא נאמר, צרפתים, ללא קשר לאמונה הדתית. האדם חייב להיות נאמן למולדת שאליה הוא בא.

לדוגמה, האפרו-אמריקאים בארה"ב לא פועלים נגד מדינתם, הם דווקא מרגישים את עצמם אמריקאים. כן יש להם חילוקי דעות עם מגזרים אחרים, אבל הם חיים במדינתם.

ובהתאם לכך, באירופה, אפילו בהיותך מוסלמי, אתה חייב לשמור אמונים למדינה שבה השתכנת, אחרת ישללו ממך את הזכות לחיות בה.

שאלה: האם אחדות לאומנית כזאת מהווה תנאי הכרחי לאיחוד העולמי?

תשובתי: לא, אבל עכשיו אנחנו מדברים על איזור ספציפי, על מדינות אירופאיות שבהן גדל המתח הבין מגזרי. ובהקשר הזה, אירופה המאוחדת אינה נמצאת בינתיים על סדר היום. אפשר לדבר על שיתוף פעולה כלכלי וצבאי, אבל זה לא איחוד, אלא פעילויות משותפות על בסיס של חוזים.

מצד שני, איחוד אמיתי מסמל מעבר ליחסים "משפחתיים". זה משהו שהוא הרבה יותר צפוף, "אינטימי", עמוק, מקיף, כאשר כל אירופה באמת הופכת עבור התושבים שלה לבית משותף. אבל הם אינם מסוגלים לזה היום, מפני שהם מאוד רחוקים זה מזה.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 432, 09.09.2014

ידיעות קודמות בנושא:
קיצוניות ימנית באירופה, חלק 2
לראשונה בהיסטוריה: ניאו-נאצים בפרלמנט
הפירות של הרב-תרבותיות