קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אם אנחנו רוצים לדבר עם הקהל הרחב על נושא המשפחה, ממה עדיף להתחיל את השיחה בהרצאת המבוא?
תשובתי: עדיף בהחלט להתחיל את השיחה מהסבר על טבע הגבר וטבע האישה, כי זה נותן יסוד מסוים. אבל כדאי לפתוח את ההסבר על הטבע שלהם מרחוק. זה נושא רציני מאוד.
קודם כל, יש להסביר שמשפחה לא נבנית על אהבה, אלא על כבוד הדדי, השלמה אחד של השני, על חברות ועזרה הדדית, על השתוקקות להבין את השני, והדבר העיקרי והחשוב ביותר שעליו נבנית המשפחה, הוא, ויתורים הדדיים.
קשר אמיתי בין גבר ואישה נבנה על ויתורים הדדיים. בשום פנים ואופן אנחנו לא מתקנים את בן הזוג, לא משתדלים לספר על המגרעות שלו, אלא מקבלים אותו כפי שהוא ומשתדלים להפוך להיות למשהו שמשלים אותו.
האדם מהווה ישות אגואיסטית שמכוונת בתוכה להרוויח לעצמה. כאשר לידו נמצא מישהו אחר והוא לא יכול בכל רגע לנצל אותו לטובת עצמו, הוא כאילו צובר מטענים חשמליים ואז מתחילים "לעוף" ניצוצות ביניהם, כי גם השני הוא אגואיסט.
האם אנחנו יכולים להתקיים יחד בשלום במצב כזה? לאורך תקופה מסוימת, כאשר האהבה מסנוורת אותנו, אנחנו מלאים באושר ומוכנים להכול. אך כאשר זה עובר, ומעטה האהבה יורד מעינינו, אני שם לב שאני חי ליד אגואיסט כמוני, על אף שחשבתי שהכול יהיה בשבילי ולמעני ויהיה לי טוב ונוח עם החצי השני שלי, אך פתאום הכול הפוך. לכן, צריך לסדר הכול אחרת, אך כבר לא תחת השפעת שיגעון האהבה שטמטמה אותנו, אלא בשפיות הדעת.
כיצד שני יצורים חלבוניים אגואיסטיים יכולים להסתדר אחד עם השני? כך בהדרגה אנחנו מביאים את האנשים לכך שהם יתחילו לדון ביחסים הלא פשוטים ביניהם בצורה ניטראלית, כאשר הם דנים עליהם כעל פיסיולוגיה בלבד.
עליהם לא להסתכל על משפחה מסוימת, אלא לברר באופן כללי מה זה משפחה, מיהו האדם וזה ייקח אותם הצידה מעצמם, יוציא אותם החוצה, מכיוון שאם יש בעיה כזו אצל כל אחד, אז מדובר בבעיה כללית. הם יורידו את המתח הפנימי ביניהם ויעברו לפילוסופיה, כאשר הם דנים באופן כללי ומגלים את טבע הגבר והאישה.
הם דומים במשהו ושונים במשהו. דומים בכך ששניהם אגואיסטיים, ולא דומים בכך שהאגו מתבטא באופן שונה בכל אחד מהם בהתאם למערכת ההורמונאלית והפסיכולוגית של כל אחד מהם.
לאחר מכן, אנחנו יכולים לעבור לבעיה הבאה – בעיית הנישואין. נישואין זו ברית, ברית זאת השלמה הדדית: אני זקוק לה והיא זקוקה לי.
כאשר נבין זאת, יהיה לנו ברור שמהות הטבע שלנו היא קבלה – אני תמיד רוצה לקבל מהשותף. כך אנחנו מתחילים ללמד את האנשים את יסודות חכמת הקבלה.
אין כאן שום פרובוקציה! אני רוצה בגדים נקיים, ארוחת ערב מוכנה, דירה מסודרת. ואילו בת הזוג שלי רוצה לראות בבית גבר, בעל, אבא עם כל מה שכרוך בזה. האם ניתן לספק את דרישות בן הזוג, האם יש לנו רצון לכך?
מתוך כך שככלל שנינו עובדים, יש לנו ילדים, מחויבויות מסוימות אחרי העבודה (בנק, קניות וכולי), האם ניתן לדרוש באופן אובייקטיבי מבן/בת הזוג מילוי של כל הדרישות שלנו?
אם אנחנו נראה את רשימת הדרישות ההדדיות, אז נבין שלמעשה מעולם לא הכרנו זה את זו. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי זה לא הטבע שלי. היא מעולם לא אמרה לי כלום, אלא ציפתה שאנחש בעצמי.
כך אנחנו מראים לאנשים שהבעיה במשפחה היא בכך שאנחנו אגואיסטיים – כל אחד מאיתנו יושב ומחכה שהשני ימלא אותו, אפילו כאשר הוא לא אומר לו דבר על כך. לכן הוא כל הזמן נעלב בציפייה מתי בן הזוג סוף סוף יבין אותו.
הדרך הזו שגויה לחלוטין. בואו לא נתחיל מהתקרבות מרחוק אחד לשני בהתאם לרשימת דרישות: אני ויתרתי – היא ויתרה, אני עשיתי משהו – היא עשתה לי משהו. אפילו אם נראה את הרשימות אחד לשני, לא נוכל לקיים אותן.
בואו נעשה בצורה יותר פשוטה: נתחיל לוותר ולרָצות אחד את השני, נהפוך להיות חברים שעוזרים זה לזה. אני חושב מה לעשות בשבילה, היא חושבת מה לעשות בשבילי – אנחנו מתחילים משחק שנקרא "שיטת הוויתורים ההדדיים". זה משחק, אבל אנחנו נכנסים לתוכו. כל אחד חושב על איך לתת לבן הזוג מה שהוא עכשיו היה רוצה לקבל ממני.
אם אנחנו נתקשר בפורמט כזה, אז נתחיל לחנך ולהפנים בתוכנו הרגל לקשר הדדי כזה, וכתוצאה מכך ייווצר אצלנו משהו שנקרא "אהבה הדדית". זו לא אותה האהבה, כאשר התנשקנו באור הכוכבים, אלא אהבה שמופיעה על בסיס ויתורים הדדיים. אנחנו בונים אותה בעצמנו ואז נוצר משהו משותף, לא "הוא" ו"היא", אלא דבר שנקרא "משפחה" או "זוג".
העיקר כאן הוא להראות לבן הזוג שאף על פי שאני רותח מזעם ואי הסכמה עמו, אני מבצע על עצמי מאמץ ופונה אליו בצורה רגועה, כאילו לא קרה כלום.
הוויתורים מתבצעים באמצעות עלייה מעל האגו שלי. ואני לא מסתיר זאת, כדי ללמד את השני, לתת לו דוגמה. וכאשר אחד מבני הזוג לא מסוגל לעלות מעל עצמו, השני חייב לעזור לו.
האדם צריך להפוך למי שכולל בתוכו לפחות שתי דמויות. דמות אחת זה אני כשלעצמי שכעת שונא את החצי השני שלי. אך מצד שני, למרות זאת, אני מתייחס אליה בצורה נכונה, טובה, יפה, ואז היא רואה שאני מתעלה מעל עצמי.
עלינו לשחק בזה. אין לנו ברירה אחרת להציל את המשפחה. האגו גדל. אם לא עכשיו, אז עוד מספר שנים אנשים לא יוכלו לחיות אחד עם השני. הם צריכים להיכנס לתוך הדמות הזאת, לחוות אותה, כדי שיישאר בהם רושם ממנה.
לאחר מכן, אנחנו נותנים להם שיעורי בית – עד מחר לא להגיד לשני מילה רעה, אלא לחייך ולקבל תענוג מהעלייה הפנימית והמאבק עם עצמו.
הרי הם מקבלים תענוג, ראשית, מכך שמדכאים את עצמם, ושנית, מכך שדרך זה הם מתחברים עם האחרים, מה שנותן להם תענוג נוסף שלא חוו קודם. במילים אחרות, הם מקבלים כאן מרכיב רוחני.
משפחה היא גוש שנוצר בעקבות ויתורים הדדיים, וכתוצאה מהם מולידים קשר שנקרא "אהבה". אהבה נוצרת רק כאשר אנחנו מבינים כיצד עלינו להשלים זה את זו ומשתדלים לעשות כן.
מה זאת אומרת "ואהבת לרעך כמוך"? אני לוקח את הרצונות שלה ומשתדל למלא אותם. היא לוקחת את הרצונות שלי ומשתדלת למלא אותי.
אבל אנחנו לא אומרים להם על זה, אלא פשוט מביאים אותם לוויתורים הדדיים – לפעולות על פי חכמת הקבלה במסגרת המשפחה.
בהדרגה, הטבע הקודם שלנו נעלם אי-שם בפנים ועליו נבנית שכבה של יחס הדדי חדש זה לזו, שהופך להיות להישג משותף שלנו, לרכוש, לאוצר המשפחתי. לאחר מכן, בתוכו נולדת אהבה. זה נקרא אהבה אמיתית: "ואהבת לרעך כמוך".
מתוך שיחה על משפחה, 26.05.2014
ידיעות קודמות בנושא:
ויתורים הם סימן לכוח ולא לחולשה
העידן החדש ביחסים המשפחתיים
חיבור חזק על בסיס אגו כפול
