מערבל בטון

היסוד של הקבוצה זה שיעור הבוקר היומי. מי שלא מתחבר אליו, אפילו בשעות אחרות שנוחות לו, פשוט לא יכול להתחבר אליי. וגם השיעור עצמו צריך להוות פעולת הפעלה של "ערבוב" של כולנו יחד, כדי לראות את עצמנו כאחד שלם ולצפות למאור שצריך להתגלות בנו.

השיעור צריך להיות מאוד קשה, כמו במערבל בטון, כאשר אתה חייב לסובב את כל המסה הזאת שבה מתערבבים החול, המלט והמים, עד שזה יתערבב ויתחבר לגמרי. כך אנחנו חייבים להרגיש את השיעור, שמתפתח בצורה קשה מאוד, במאמצים רבים. אם האדם לא מרגיש את הקושי הזה ולא מתנגד לו, אז הוא לא בונה את הכלי, לא מושך את המאור. המאמץ הזה חייב כל הזמן להיות מורגש בפנים, במתח ובלחץ.

להידבק לרב, לעליון, לא מסמל להידבק לאיזה אדם ספציפי. עליון, זה לא אדם, אלא מושג, מפני שבתוך האדם הזה נמשך אותו הקשר כלפי מעלה. לכן אני צריך לברר:

– למה הוא נבחר כדי להיות עליון כלפיי?

– מה בדיוק אומר המושג הזה: "עליון", שאליו אני צריך להידבק?

– ואיך דרך צורת הדבקות החיצונית הזאת, שעל ידה אני נדבק לעליון, אני אשיג את הדבקות הפנימית עימו?

מתוך שיעור בנושא "מורה דרך", 27.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
צעד אחר צעד בעקבות המורה
כל שיעור הוא כמו כביסת הנשמה עם מלבין
חשיבות שיעור הבוקר