קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתה של עופרה: מה הוא בדיוק "מסך"? במכון הידוע (שאתה לא נוהג לנקוב בשמו) מלמדים שהאדם צריך להפעיל כוח התנגדות על הדחפים שלו. נניח שבא לו לכעוס, אז שיספור עד עשר ולא יכעס, כי כעס=אגו.
וגם פה בבלוג, כתבו לי תגובה: "ועתה מגיע הגורם המעניין ביותר שנקרא מסך, וזאת העבודה שלנו רק איתו אנו עובדים, כי כל השאר ניתן לנו ולא בידינו. כשמגיע רצון (והוא בא בצורה טבעית) מה אנו עושים איתו, דואגים רק לעצמנו? כלומר ממלאים את עצמנו ואחרי דקה מרגישים ריקנות? או שעובדים עם המסך, מכסים את הרצון שלנו כאילו לא קיים, ועובדים עם מערכת שנקראת כוונה, וחושבים איך אנו יכולים להפעיל את אותו רצון, רק שהפעם עם כוונה, מחשבה, להיטיב לזולתי".
שאלתי היא, האם זאת הכוונה, כשמדברים על מסך?
תשובה: כל זה שייך לפסיכולוגיה, בדיוק כמו כל הדתות, אמונות, מדיטציות, סרט "הסוד", שיטת קרנגי וכולי. כל מה שהמציאו אנשים, כל מה שקיים בעולם, זוהי בסך הכול עבודה של אדם עם עצמו, עם ההכרה שלו, שכנוע עצמי. אין בכך יציאה ממסגרת הטבע האגואיסטי שלנו.
חכמת הקבלה מסבירה כי אפשר לצאת מהטבע האגואיסטי – לרכוש "מסך" – רק בהשפעת האור העליון. מדובר באור המקיף אותנו מבחוץ כביכול, כוח שמגיע מטבע אחר, טבע של אהבה ונתינה, טבע אלטרואיסטי (ראו הקדמה לתע"ס, אות קנה).
האור יכול להשפיע על האדם רק במהלך לימוד קבלה, מספרי המקור, עם כוונה (אות יז). כוונה משיגים כתוצאה מהימצאות בסביבה רוחנית תוך כדי הפצת הקבלה שלא למטרות רווח.
אין כוח תיקון מלבד האור. לכן כל מאמצינו צריכים להיות מכוונים לא לתיקון עצמי (כאילו שאנו בעצמנו מסוגלים לגבור על הטבע שלנו, לא לקבל, אלא לתת – זו הונאה עצמית) אלא לגילוי הטבע שלנו כרע. כל כך רע, עד שנרצה לברוח מעצמנו.
רק לאחר מכן, אם לומדים יחד, לפי ספרי מקור ועם הכוונה הזו (ולא אם מאמינים בחוטים אדומים ומים קדושים) – אם משתוקקים לכך שהאור יהפוך אותנו לאוהבים ונותנים (ולא להצלחה בעסקים, בזוגיות וכדומה) – רק אז יגיע התיקון.
אחרת תישארו ללא כלום.
הכאת המחשבות לאדם/מאמר ב/ דרגות הסולם/ רב"ש
"מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא" (תע"ס דף קט"ו אות ו'). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא.
כמו שרואין בשני אנשים, שאחד אוהב להשני. ובזמן שנזדמן לאחד מהם עוד חבר, ויש לו רצון להתחבר גם עם השני, אבל זה לא לפי רצונו של הראשון. והראשון יושב ומצפה לראות את מי הוא יבחר לחבר נאמן, והוא מתחיל לברר את הראשון נגד השני. ומתחיל למדוד את החשיבות והתועלת שמגיעה לו מבין שניהם, ומתחילות המחשבות לעוף ולרצוץ את מחשבתו, שזה נקרא שמכה בדעותיו. ובסופו של דבר הוא מחליט על הראשון, שכדאי להתחבר עמו. ומברר רק בבחינת כח למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שאינו מרגיש כל כך חשיבותו של העליון, אזי הבירור הוא על ידי מסך, שנקרא בחינת נסיון, שהוא בחינת הסתרה. אבל כשמתגבר על המסך ומקיימו, היינו שאינו מבטל את המסך, מזה נגרמת שמחה למעלה, אזי העליון משפיע לו גם כן שמחה. כלומר, בשיעור שקיבל את חשיבותו של העליון למעלה מהדעת, אותו שיעור גדלותו של העליון נמשך לו בתוך הדעת, לא פחות ולא יותר.
מאמר תתא. ענין שבת/דרגות הסולם רב"ש
שבת נקרא ש-בת (זהר ויקהל), שענין בת הוא בחינת נקבה, שהוא בחינת מקבל. כי מתי שמתגלה את התענוג העליון ומקבלים אותו, נקרא זה בחינת נקבה, ונקרא בת. לכן אומר הזהר הקדוש, כי בזמן שהג' אבות מתייחדים בבת, אז הוא שבת. שהג' אבות מתפרשים בהסולם, שהוא סוד ג' קוים, שעל ידם מתגלה אור החכמה, לכן נקרא ש-בת. ונקרא גם כן בת עין, שגלוי חכמה נקרא בשם עין, כי בעין מתגלה הראיה.
כי יש בחינת שמיעה ובחינת ראיה. ולשמוע צריכים להאמין, שמה שהשני אומר הוא אמת. מה שאין כן ראיה אינו צריך להאמין לאף אחד, היות שהוא בעצמו רואה. לכן כשמתגלה אור התענוגים בשבת, נקרא זה בשם ראיה ובשם בת עין, היינו מה שהעין רואה. ובחינת קבלה שבעין נקרא בחינת בת.
כתבת: "אלא לגילוי הטבע שלנו כרע. כל כך רע, עד שנרצה לברוח מעצמנו."
שאלתי היא האם אתה באמת מאמין במשפט הזה?
האם אתה חושב שטבענו הוא כל כך רע?
איך אוכל להבין ולקבל את רצון הזולת, ואיך אוכל לאהוב אדם שבטבעו הוא רע?
-נוי