קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל צעד בעבודה שלנו נמדד על פי כוונות. כל פעולה חדשה דורשת מאיתנו כוונה חדשה, יותר מלוטשת ומושחזת. הפעולות עצמן יכולות לקבל צורות שונות, העיקר הוא מה אנחנו רוצים לקבל "ביציאה", כתוצאה מהמאמצים שלנו.
כאן אנחנו חייבים למדוד את עצמנו: עד כמה אנחנו דואגים לשׂכר ולאיזה סוג של שׂכר. לא מדובר כאן על שׂכר גשמי, אלא על ערכים גבוהים יותר עם אופי רוחני, למרות שגם הם יכולים להיות בעלי כיוונים שונים: בכוונה על מנת לקבל או בכוונה על מנת להשפיע. אם האדם דורש שׂכר עבור עבודתו בתוך הכלי שלו, סימן שהכוונה שלו היא על מנת לקבל. הוא רוצה להרגיש, להבין לרכוש, להתעלות וכולי. במילים אחרות, לא משנה מה אני רוצה, אם המטרה היא בתוכי, אם הבדיקה מיושׂמת בתוך הרצונות שלי, אז החישוב שלי, למרות שהוא רוחני, הוא אגואיסטי. אפילו שאני רוצה להשׂיג אהבת אחים, אהבת הזולת, אהבה לבורא – צריך לחפור יותר לעומק ולבדוק את הפירוש של הביטויים האלה, מה יש שם: טומאה או קדושה?
לכן, כל העניין הוא היכן האדם בודק את תוצאות עבודתו: בכלי העצמי או בבורא. האם אני יכול למקם בבורא גלאי ולבדוק הלכה למעשה, האם גרמתי לו תענוג או לא? – ומה הלאה: אם התוצאה תתברר כחיובית, אז גם לי יהיה נעים מזה, טוב על הנשמה? – או שהכוונה שלי באמת מכוונת רק אליו, ללא שום פנייה לעצמי? – בכל זאת, את הבדיקות ניתן לבצע רק אם אנחנו מבצעים עבודה אמיתית, כלומר מגלים את הבורא בקבוצה.
אהבת חברים משמשת כסוג של מסנן לטיהור הכוונות והרצונות, אשר בעזרתו אני מיטהר מחישוב אגואיסטי ובודק ללא טעויות: מי אני, מה זאת קבוצה ועד כמה אני נאמן לה ולא לעצמי. אז אני רואה, שאיני מסוגל אפילו לבצע פעולה קטנה ביותר של השפעה. זה מעל לכוחותיי. אז אני פונה לקבוצה, כי החברים נתנו לי הרגשת ערבות ויכולים לתת לי כוחות להשפעה.
גדלות החברים וגדלות הקבוצה מספקים לי חומר דלק – עד לדרגה מסוימת, עד שאבנה את הכלי שלי. כשאני מסיים את תיקונו, אני רוצה להשתמש בו, אז בקבוצה אני מגלה את הבורא, אשר אליו השתוקקתי מלכתחילה. רק עכשיו אני פונה אליו יחד עם החברים, מתוך הרצון הכללי המשותף, כדי לקבל את כוח האמונה. כך אנחנו מגיעים לדבקות עימו.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 11.10.2010
ידיעות קודמות בנושא:
המקור של כל הכוחות
מעשה פלוס כוונה
בהשפעה ניתן לקבל יותר
