קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו
חלק א – בעל הסולם, שמעתי, שני מצבים
נושא: מטרת הבריאה (11:15)
כל התכלית הנרצה להבורא ית' מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם.
(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ל"ט)
כל סדרי הבריאה, בכל פינותיה ומבואיה ומוצאיה, ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו, שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלוקיות כמו הרגשת רעהו. הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגה אחר דרגה, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו.
(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)
לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו [את האדם] למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו ההרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת.
(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)
נושא: הכרת הרע, שבטבע הרצון לקבל, ע"י המאור שבתורה (19:30)
על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת ליוצרו. ואז יפקח ה' עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות.
(כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שכל עשב – יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה")
כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו. ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם "אהבת זולתו", שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת ה'.
(כתבי בעל הסולם, מאמר החרות)
נושא: "יש מאין" (20:55)
כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל רק על ענין אחד בלבד, המוגדר תחת השם "רצון לקבל". וכל שאר הענינים, הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא יש מיש. כלומר, שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש, שאין שם כל חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.
מה שאין כן בענין "רצון לקבל" האמור: זהו חידוש לגמרי. כלומר, שמטרם הבריאה לא היה דבר זה במציאות. שהרי הוא ית' אינו כלול ולא כלום מבחינת רצון לקבל, להיותו קדמון לכל דבר ממי יקבל? ולכן נבחן הרצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין, בחידוש גמור.
(כתבי בעל הסולם, מאמר החרות)
נושא: באהבת ה' האדם יכול לרמות את עצמו, ובאהבת חברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו (24:20)
יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו ביקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.
(רב"ש, שלבי הסולם, בא אל פרעה – ב')
אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.
(בעל הסולם, מתן תורה, י"ד)
וזה ששִיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.
(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)
נושא: יש שתי דרכים לגילוי השלמות: דרך תורה או דרך ייסורין (54:40)
ודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמיים, שהיא הנקודה התכליתית של השוואת צורתנו ליוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא, שהאחד דוחף אותנו מאחורינו, והוא שגדרנו אותו בשם "דרך ייסורים" או "דרך ארץ"… וכוח השני דוחף אותנו "מדעתנו", דהיינו מכוח בחירתנו בעצמנו. וכוח הזה מושך אותנו מלפנינו. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצוות".
כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרנו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ג עש"ה). ואנו מרוויחים בשניים:
א. שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים, שידחפו אותנו מאחורינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיווי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו, לקבל את טעם העידון הזה של השפעה להשי"ת.
באופן, אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלווה רבה, דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת, מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה.
ב. שאנו מרוויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.
(בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה)
נושא: הזדמנות לגאולה
דורנו זה, הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר, שהוא תחילת קיום הכתוב: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה ל"א).
אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו, לידינו, עוד לא קבלנו כלום. אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו. ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: שלמות ההשגה והגאולה השלמה.
(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)
אף על פי שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות, ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו, נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. דהיינו, להיטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה. ואז יבנה בית המקדש, ונקבל הארץ לרשותנו. ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה.
(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)
חלק ד – בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה
נושא: אין לנו השגה ותפיסה כלל בשום חומר
אין לנו השגה ותפיסה כלל וכלל בשום חומר, כי כל חמשת החושים שלנו אינם מוכנים לזה, להיות המראה והשמיעה והריח והטעם והמישוש מציעים לשכל העיוני רק צורות בעלמא של מקרי המהות, המצטיירים על ידי שיתוף פעולה עם החושים שלנו.
(בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק י')
אין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה, מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני: מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו? – איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות. ואנו משיגים רק גילויים ודימויים של פעולות, המתגלות מהמהותים.
(בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, י"ב)
נושא: כל השינויים הם ברצון, ולא באור
אין אנחנו יכולים להשיג שום מציאות כפי שהיא לעצמה, אלא הכול אנו משיגים רק לפי הרגשותינו. והמציאות, איך שהיא לפי עצמה לא מעניינת אותנו כלל. לכן התורה, כשלעצמה, אין אנו משיגים כלל, רק אנו משיגים הרגשות שלנו. וכל ההתפעלות שלנו היא רק לפי הרגשותינו.
(בעל הסולם, שמעתי, ס"ו, עניין מתן תורה)
אין השתנות באור, אלא כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכול נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים.
(בעל הסולם, שמעתי, ג', עניין ההשגה הרוחנית)
בערך עצמם, נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט, ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד: אני הוי"ה לא שניתי. ובאלוקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר, אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו.
(בעל הסולם, שמעתי, ג', עניין ההשגה הרוחנית)
המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון, בזה הוא מהרהר. ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם. אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו, מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו.
אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כוח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה, שייתן להרצון איזה עצות ותחבולות, שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש.
היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול, ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן, ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם, הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה, ככה היא מתגדלת. ועל כן, בתורתו יהגה יומם ולילה. שאז, ע"י התמדתה בה, היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכוח.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
נושא: המחשבה היא תולדה מהרצון
הרצון הוא שורש השכל, ואין השכל שורש הרצון.
(בעל הסולם, השלום בעולם)
המחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
השכל משועבד ומשמש לרצון.
(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, כ"א)
המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון, בזה הוא מהרהר. ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם. אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו, מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו.
אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כוח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה, שייתן להרצון איזה עצות ותחבולות, שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש.
היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול, ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן, ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם, הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה, ככה היא מתגדלת. ועל כן, בתורתו יהגה יומם ולילה. שאז, ע"י התמדתה בה, היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכוח.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
נושא: הבורא שם ידו של האדם על הגורל הטוב, ואילו דבר הבחירה החופשית של האדם תלוי בבחירת הסביבה הנכונה, שתפעל עליו, ושיוכל להתפעל ממנה, כי בזה הוא מקבל כוחות ורצון להתקרב למטרה הרוחנית
כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב… ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק… להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך, ולא יפול חס ושלום תחת משאו באמצע הדרך.
(כתבי בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, , אות ד')
יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם – אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה.
לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר – הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו.
(כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")
