מלחמה בלתי פוסקת

שאלה: למעשה, כל אחד מאיתנו בטוח שהוא יודע היטב כיצד לנהל את המדינה ומה הוא היה עושה במקום השרים או במקום ראש הממשלה. היום יש לפנינו משימה קשה באמת – להחזיר שקט למדינה. אנחנו מנתחים את המצב, מציעים רעיונות ופתרונות שונים.

כיצד אתה רואה את המצב שנוצר? כיצד אתה היית מגדיר אותו?

תשובתי: כל אדם בעל היגיון בריא, רואה מדינה קטנה שנמצאת בסביבה מאוד עוינת. ומכיוון שאויבינו הם ערבים, אז כדאי שאנחנו נלמד את המנטליות שלהם.

מדובר על עם עתיק, חסר פשרות ורגזן, שיודע לעמוד על שלו ולהשיג את מבוקשו, אם לא היום, אז בעוד אלף שנים, לא חשוב, כי יש לו מספיק סבלנות, אורך נשימה וסיבולת. אם יש לו מטרה, אז הוא פשוט מתקדם לקראתה, מוכן לשמור על הכיוון גם עכשיו, גם ברגע הבא וגם בעוד אלפי שנים, עד שהם ישיגו את התוצאה.

יש להם מטרה, והיא, ליטול את האדמה לידיהם, כמובן כולל ירושלים. וחוץ מזה, העם היהודי והערבים מאוד קרובים במוצאם, ולמרות זאת, הערבים התרגלו לא להתחשב בנו. הם אימצו מעם ישראל דברים מסוימים בדומה לנוצרים, ומאז הם שונאים אותנו בגלל שאנחנו היהודים איבדנו את הקשר עם השורשים שלנו. אבל אנחנו מצידינו מניחים שיש סיכוי לשנות את המצב. יתכן שזה נובע מעדות אשכנז שיסדו את מדינת ישראל בהתאם למושגים שלהם, בלי להכיר לעומק את העם שהיה חי כאן. המייסדים חשבו שאפשר להיות חברים עם הערבים, להיות שכנים טובים כדי להתפתח איתם ביחד ולשגשג על בסיס שוויוני והבנה הדדית. כל זה היה מאוד מוזר לעם הערבי ולא מתקבל על דעתם, כי המנטליות שלהם שונה לחלוטין. לא היו שום נקודות מגע בין שני העמים, הם לא יכלו "לעכל" זה את זה.

אבל, משום מה נשארה בנו תקווה. אני לא מבין מה מקור התקווה המוזרה הזאת בכך שאנחנו מסוגלים לעשות שלום עם שכנינו, לחיות בדו-קיום בין שני עמים שעוזרים ותומכים זה בזה ומבקרים אחד אצל השני כמו שכנים טובים.

הם בכלל לא חושבים כך, ואין להם שום נכונות להתפשר, ולפי הבנתם זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אפילו באירופה הם כובשים בהדרגה את המדינות שנתנו להם מחסה ובולעים את העמים היושבים שם כדי לפנות מקום רק לעצמם. הם צריכים שליטת חליפות, נקודה. לא פחות ולא יותר. גם אם זה ייקח מאתיים או אלפיים שנה, לא נורא. בסופו של דבר המטרה הסופית שלהם היא להניף דגל ירוק של האסלאם מעל כל כדור הארץ.

כך הם מתקדמים בחיים. ישנם מקומות שהם מצליחים לפלוש יותר וישנם מקומות שם הם פולשים פחות. הם נכנסים לרוסיה בצורה מאוד מאורגנת ומדויקת, בשקט אבל בהתמדה. הם מתגייסים לצבא, חודרים לכל מקום, הם מוכנים להתיישב אפילו בסיביר ובכל מקום מקימים לעצמם מרכזים רוחניים וחברתיים.

הם יודעים לעבוד עם האוכלוסייה המקומית, הם ממירים אותם בהדרגה לדת המוסלמית. ההתפשטות הזאת מתרחשת בקצב שונה ברוסיה, באירופה ובאמריקה.

אנחנו מזהים את המגמה הזאת בכל העולם, והגיע הזמן להשוות אותה למה שקורה אצלנו, ולהבין, שאנחנו והערבים לעולם לא נהיה חברים. הם תמיד ישתוקקו לזרוק אותנו מכאן בטוב או ברע. ואנחנו נצטרך כל הזמן להתמודד נגדם על מנת להישאר כאן. ואם כבר אנחנו יוצאים, אז למקום שהם לא יכולים לגעת בנו.

כי בעיקרון, הערבים לא יוצאים נגד היהודים, כפי שהיה מקובל בנצרות. לא, הם לא כל כך אנטישמים, אלא הם אנטי-ישראלים. אי אפשר לומר שהם שונאים את היהודים יותר מעמים אחרים. הם שונאים את מדינת ישראל, כי בעיניהם זאת "בריאה" מלאכותית. אבל אם אנחנו נצא מכאן הם לא יפגעו בנו. מעבר לזה, הם יפסיקו את ההתנפלויות על היהודים שחיים בחו"ל. כי אם ישראל לא קיימת, אז אין צורך גם להילחם נגדנו. לכן, השנאה הערבית מכוונת לא נגד היהודים, אלא נגד מדינת ישראל, והשנאה הזאת לא תכבה לעולם. למרות כל הטיעונים שאנחנו ממציאים, למרות כל הציטוטים מהקוראן שמדברים בזכות היהודים, עכשיו במצב הנוכחי שום דבר לא יעזור. הם יודעים רק דבר אחד, שכל אלה שחיים כאן חייבים להתקפל ולעזוב או שחייבים לשחוט אותם. אלה הם ערכי המוסר של העם הערבי, סכין בשבילם היא כמו חלק מהיד.

לכן, המלחמה הזאת לא תיפסק לעולם. להיפך, מדובר על מלחמה בלתי פוסקת שאין לה פתרון הנערכת על ידי אמצעים שונים. הדבר הזה מוכר, זה ידוע לחוקרים רבים ולאנשים בכל העולם המבינים בדבר.

אין לי בשורות טובות לעם או למנהיגי המדינה אם הם מפתחים עדיין תקוות שווא בנוגע לעניין. אם אנחנו מדברים על קיום מדינת ישראל, אז עלינו להתחמש ולהיות כל הזמן מספר צעדים לפני שכנינו כדי להיות תמיד מוכנים למלחמה כדי שנוכל לעצור אותם מיידית, כי אין לנו לאן לסגת.

בזמן המלחמה אין לנו מקום וזמן לתמרון, כי כל פעם דעת הקהל העולמית לוחצת עלינו, קושרת את ידינו ולא מאפשרת לנו לסיים את המבצעים הצבאיים כדי לספק לעצמנו שקט לפחות לעשר-עשרים שנה. בעולם אוהבים כשאנחנו מכים באויבינו, אבל הם יודעים שבשלב מסוים הם חייבים לעצור בעדינו. מדינות רבות פותרות את בעיותיהן בעזרתנו, ואחרי שאנחנו מסיימים את תפקידנו הם מיד עוצרים אותנו ומחייבים אותנו לחתום על הסכמי שלום, וכתוצאה מזה אנחנו מפסידים.

אם מסתכלים על המצב בצורה מציאותית, אנחנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר נסוגים מביטחון. כל שנה יותר ויותר קשה לנו להבטיח את קיום המדינה. כי עמדת העולם כלפינו נעשית יותר ויותר נוקשה, ובקרוב אנחנו נמצא את עצמנו ללא תמיכה חיצונית. אפילו ארה"ב מתכחשת לנו ומעודדת גם מדינות אחרות לעשות כך. היא מרגילה אותנו להיות תלויים בעצמנו בלבד. ברור שהיהודים האמריקאים תומכים במדיניות הזאת כי הם סובלים מבעיית זהות, הזדהות. הם היו מעדיפים שמדינת ישראל תחדל מלהתקיים, כי אז אף אחד לא יאשים אותם בתמיכה במדינת ישראל.

לכן, אנחנו מוצאים את עצמנו מבודדים מכל העולם. זה כבר לא סתם סכסוך עם שכנינו. דרך אגב, גם ביניהם מתרחבים הקשרים נגד ישראל, וכתוצאה מזה כל העולם המוסלמי משתתף במלחמות שלנו (במידה זאת או אחרת). תורכיה, קטאר, ערב הסעודית, איראן, מצרים, כל המדינות הללו מעורבות היום במתרחש. בנוסף לכל אלה, גם אירופה ואמריקה מפעילות עלינו לחץ.

אם זה יימשך, אני לא יודע מה יקרה לנו במלחמה הבאה או במבצע הבא, כפי שקורה לנו היום. כי הפעם ארה"ב פעלה נגדנו בגלוי. אני לא מתכוון למילים אלא למעשים. הם סגרו זמנית את המרחב האווירי שלנו, עצרו אותנו מלהרוס את התשתית הצבאית של חמאס וכולי. באופן כללי, האמריקאים שומרים על המצב, כך שהאש עלולה לפרוץ שוב ברגע שהם ירצו בכך. אבל אנחנו רוצים להקטין את האיום הצבאי לתקופת מה, לעצור את העברת הנשק לעזה. בקיצור, אני לא רואה סיכוי בעתיד אם אנחנו נמשיך להתנהג כמו קודם. אף על פי כן, אני לא רואה שום בעיה שאנחנו נמשיך לחיות בשקט ושלווה, בחיבור ובאחווה עם כל שכנינו. ולא רק איתם אלא עם כל אומות העולם.

ברור, שנכון להיום, כל מדינה תלויה גם בשכניה וגם בעולם כולו. אבל הפתרון נמצא אצלנו, המפתח בידינו. הרי אנחנו מסוגלים לשנות את העולם כך שרוח החיבור, ההבנה, הידידות, ההתקשרות, ואפילו האהבה ההדדית תשרה בכל מקום ותחייב את כל העמים, כל המדינות, להצטרף לתנועת החיבור הכללית.

האפשרות הזאת, התרופה הזאת נמצאת דווקא אצל עם ישראל. ועלינו ללמוד כיצד להפעיל את כוח החיבור הטוב. הוא יורד אלינו, או להיפך, עולה מתוכנו, ממלא את כולם ומחייב אותנו להגיע לקשרים טובים, אנושיים עם כולם.

כל העולם זקוק לזה. בסכסוך המזרח תיכוני, ובכלל בהתפתחות הכללית של האנושות, אנחנו הגענו למשבר כללי פנימי וגם חיצוני. הוא מתפשט במדינות וגם ביחסים בין המדינות עד כדי כך שאנחנו עומדים על סף מלחמת עולם שלישית. ברור לכולם שהמצב מסוכן, אבל אנחנו לא מסוגלים לעצור בעד עצמינו. ההתפתחות הטבעית של החברה האנושית מגלגלת אותנו לתנאים דומים שהיו ערב מלחמת העולם הראשונה והשנייה. גם היום כמו אז, התהליך בלתי הפיך. אף על פי שאנחנו לא רוצים להיכנס למלחמה, אבל בלית ברירה אנחנו מתדרדרים למצב מלחמה ומאוד קרובים אליה.

מומחים בעלי שם עולמי מצביעים על כך, אבל אין להם פתרון לבעיה. לראשונה בהיסטוריה, ההתפתחות האנושית הכללית מצביעה על כך שאנחנו מתקדמים לקראת מלחמת עולם שלישית. אנחנו מבינים, אבל יחד עם זאת, אנחנו רואים שלא מסוגלים להתנגד, כאילו כוח מלמעלה בונה את המצב ודוחף אותנו לתוך תהום.

יחד עם זאת, טוב שאנחנו מזהים את המצב הזה מראש ומבינים את חוסר התקווה במצב שנוצר. כי בנקודה הזאת עם ישראל יכול להציע לעולם את שיטת החיבור, שיטת התיקון של החברה האנושית שתמנע מלחמה.

אחרת, הסכסוך הערבי ישראלי ייראה לנו כדבר פעוט אם "האביב הערבי" יתפשט בכל העולם. נכון להיום מתחיל להצטייר הניגוד בין הגושים הגדולים: מערב ומזרח, סין, ואמריקה הדרומית. ובהמשך תתרחש התנגשות מרכזית בין האסלאם והנצרות. ואנחנו נהיה באמצע. על כך כבר מדברים לא רק ההיסטוריונים, אלא גם המקורות שלנו…

שאלה: האם קיים איום של מלחמת הדת?

תשובתי: מלחמת הציוויליזציות. מלחמת התכלית באנושות. החלוקה לגופים גדולים שלכל אחד מהם יש רעיון מסוים בנוגע לתכלית הבריאה, מקום הקיום שלהם בתוך המערכת הכללית. זה קשור גם לערכים החומריים, לשליטה על העולם וגם לשליטה רוחנית כולל סמלים רוחניים שנתפסים על ידם כדבר נצחי, כערך עליון.

לכן, רק אנחנו, ישראל, יכולים לשבור את המגמה, לעורר את הכוח החיובי היסודי שבטבע, הכוח המחיה אותו. והוא יוכל למלא את כל האנושות ולעורר אותה לחיבור. כי מהות הכוח הזה היא החיבור. לכן, הוא מחיה, מפעיל את הטבע הדומם, הצומח והחי ויכול לעורר גם את דרגת המדבר, בתנאי שאנחנו נתעורר כדי לקלוט ולספוג אותו.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 424, בנושא: "כיצד להחזיר שקט למדינה", 24.07.2014

ידיעות קודמות בנושא:
כיצד מנצחים במלחמה שלנו
מלחמות ישראל: כך ננצח
מלחמה נראית ובלתי נראית