קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתו של נדב: מה המשמעות כאשר אני שומע מישהו אחר שואל אותך שאלה? ובכלל מה המשמעות של שאלות?
תשובה: כתוב "לא הביישן למד" (אבות ב, ו). את השאלות צריכים לשאול, ויחד עם זאת צריכים להתעמק בתשובות עד שיהיו מובנות לגמרי, כלומר יחדרו אליך.
בהקשבה לחבר השואל שאלה, אתה מתחבר לרצון שלו כלפי המטרה וזה חשוב לחיבור בקבוצה. הרי הרצון שלך לבד אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, ויש צורך בחיבור עם רצונות כל חברי הקבוצה כדי שאור מקיף יעורר ברצון את הכוונה החדשה "למען הזולת".
רק למען החיבור הזה עם אחרים נוצרו עולמות, נבראה נשמת "אדם הראשון" ונשברה, ונוצר העולם הזה בצורתו השפלה כל כך – כל זאת כדי לתת מקום לבחירה חופשית של האדם. הבחירה הזאת היא בעצם הדבר היחיד שעושים, והיא מתממשת רק בניסיון לכלול בתוכנו את רצונותיהם של החברים מכל הכלי העולמי כלפי המטרה.
בצורה הזאת גם האנושות כולה תיאלץ לפתור את הבעיה המשותפת לכולם – משבר של התגלות השנאה ההדדית והפירוד, כשתכיר בו כסיבה לאיום בהשמדת חיינו חסרי תכלית אך ייחודיים ולכן יקרים לנו כל כך.
כולם יתחילו להקשיב לשאלות של אחרים, היינו לרצונותיהם של אחרים, עד שיתאחדו כולם בשאלה אחת: "מה הטעם בחיינו?" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב') – ויגעו לחוכמת הקבלה!
שאלתו של רן: אתה מרבה לומר שהרוחניות היא מעל לזמן, תנועה ומקום. למה הכוונה?
תשובה: את התשובה לכך תמצא ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק א', הסתכלות פנימית). רק על ידי הלימוד, תוכל לברר זאת.
אלה שחושבים לפתור את עצמם על ידי ששואלים שאלות, שוכחים שלימוד על פי כתבי בעל הסולם (בכל השפות) בלבד מעורר את האור העליון המתקן. ואילו שאלות ותשובות הן רק הקדמה למתחילים.
אולי צורת הלימוד המתאימה לך יותר בינתיים היא לקרוא את כל החומר המוצג בבלוג.
ברכת שלום על התורה/רב"ש/פרשת בלק/מאמר רג
רג
מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו (כד, ה – ו)
רש"י: אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו.
ענין 'בלק' אותיות 'קבל', שתכונתו היא קבלה עצמית. 'בלעם' הוא לב-עם', עם השייך ללב האבן.
וישלח אליו וגו' הנה עם יצא ממצרים. היינו עם ישראל יצא מקליפת מצרים, שענינה קבלה עצמית, לכן לא תהיה מהיום והלאה שליטה לאלו שמונחים בתוך קבלה עצמית. והיות שבלעם הוא עם של לב האבן, היה רוצה שיקללל את שיטת ישראל שיָצא משליטת קליפות קבלה עמצית. לכן היה מוכרח לברך, כמו שאמרו רז"ל: מלאך רע בעל כרחו יענה אמן. לכן אמר: "מה טבו אהליך יעקב", שאהל הוא בחינת תורה, שהוא בחינת קטנות [יתבאר להלן], בחינת יעקב. וא"חכ זוכים לבחינת "משכנותיך ישראל", שעל ידי זה בא ענין המשכן של כלל ישראל.
ובכל פעם יש קטנות וגדלות, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (ריד): "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה – קומה, ובנחה יאמר – שובה". היינו, בזמן העבודה יש בחינת קומה. ובנחה – שובה, בחינת ישיבה. כי תורה, מצד אחד הוא קטנות, כי בזמן שמרגישים חסרון אז לומדים תורה, שעל ידי החסרונות באים לידי מילויים, כי במקום שאין חסרון אין מה למלאות. וכשהאדם נתמלא באהלה של תורה, אז עובר ל"משכנותיך ישראל".
אבל כשיושב במשכן, נקרא: "ובנחה יאמר שובה", היינו שאין שם עליה בדרגה (כי נסיעה נקרא שהולך מדרגה לדרגה). לכן תכף כשבא לשלמות – תכף צריך להשתדל למצוא חסרון, ואז הוא עובר לבחינת "מה טבו אהליך יעקב", שהוא אהלה של תורה, ואז הוא במדרגת יעקב שהוא קטנות. וכשגמר את המילוי על ידי התורה, הוא עובר לשלמות, שהוא בחינת משכן. וכן חוזר חלילה עד שבא לתכלית השלמות.
ותחילת היציאות מתחיל מיציאת מצרים. ויציאת מצרים מתחילה לאו דוקא שכבר יצא, אלא אם רק רוצה לצאת ממצרים, או אפילו שרוצה לצאת ואינו יכול ויש לו כוח להתפלל לה', שיוציאו ממצרים, כבר מתחיל כאן ללכת על דרך האמת.
[בלק תשל"ט]
_____
ריד. ברכת שלום שמעתי, מאמר מג בסופו.
אור הבהיר/ בעל הסולם /אות ל
לבן:
כשהמדובר הוא ביחסים של אור וכלי זה לעומת זה, מוגדר האור בשם לבן והכלים בשם שחור.
עיקר א': שבאור אין בו שום גוון, בדומה לצבע לבן שהוא מושלל מגוונים, וע"כ אין בו שום תפישא ואחיזה כלל, זולת אם מתלבש בכלי, והכלי הוא העושה בו איזו צורה.
עיקר ב': שהאור נערך כמו הלבן שבספר, אע"פ שאין בו שום הדגשה להמעיין, ואין המעיין דבוק רק בהאותיות ותיבות השחורים שנרשמים ע"ג הלבן, שהרי כל החכמה רק בהם נמצא ולא בלבן, עכ"ז עיקר הספר הוא גוון הלבן, הן במה שנותן מקום להאותיות והן שמשתתף ממש בכל אות ואות, כי כל אות ואות השחור אלמלא לא היה עמו הקף לבן מכל צדדיו לא היה האות נתפס בהשגה כלל.
עיקר ג': שבלבן אין בו משום חידוש, וכן באורות שבכל העולמות והכלים אין בעצמותם עצמם שום חידוש כלל, כי אין חידוש נופל אלא על מציאת החושך שהוא נברא יש מאין, כי בהכרח שאין לחושך שום מקום בטרם הבריאה ואינו כלול ח"ו במאציל ית', וא"כ נברא יש המחודש. משא"כ באורות אין בם משום חידוש כלל, כי נמשכו מהמאציל ית' בבחי' יש מיש, להיותם כלולים שם אפי' מטרם הבריאה, ונמצאו שנמשכים יש מיש.
פרי חכם/בעל הסולם/על התורה/וישלח
"גמלים מניקות", כל"א עד אין סוף ואין מספר להם, שז"ס גלעד. "ובניהם", הבא בידו. "שלושים", משולשים, שהם בבחינת שכם וכפתין הנושאים הראש בפאר ותפארת, ולא אמר שלש מאות, כי לא בא מהם לידו אלא בחינת ו"ק, וגם זה חידוש נפלא.
"פרות ארבעים", הבא בידו מג"ר דתוך מקו"ה. "ופרים עשרה", עשרה הבא מו"ק שבתוך מקוה. וגם זה חידוש הפלא ופלא בעיני עשו, שיהיה נמצא בתוך דמקוה ו"ק ומצוייר גם שם זווג מניה וביה להכנת כל"א. שז"ס, שכל בחמודו רגלי לאו, ועד אנה אבלה בנכוחות ובטוחות חכמה כולה יבצר, ואיזה מקום בינה וממנה כל יונקתו הוציא, וממנה נועד כל מושבו, ומזה נתעורר עשו לנשיקה ובכיה.