מה יעזור לנו בדרך?

שאלה: כשהתחלתי ללמוד קבלה הכל היה נפלא, הייתי בהתפעלות גדולה מהלימוד ונאמן לו באופן אינסופי. היו לי עליות וירידות, אך אחרי ירידה תמיד היתה עליה. בזמן האחרון נכנסתי לדיכאון: אני לא יכול לסבול את המציאות הזאת, אני מרגיש את עצמי חולה, מתלונן כל הזמן, לא יכול למצוא איזון…

אני עדיין מנסה ללמוד יחד עם הקבוצה הוירטואלית שלנו, אבל בגלל העבודה שלי, אין לי אפשרות לשמוע את שיעורי הבוקר. אני מרגיש שהכוונה שלי לא שווה כלום. אני אפילו לא יודע איפה היא. הסתבכתי לגמרי והתעייפתי. אנשים מסביבי אומרים שהשתניתי, שהפכתי לאגרסיבי, לעצבני וחושב רק על עצמי. אני רואה שכל זה נכון, אבל אני לא יכול לשנות שום דבר. האם התנהגות כזאת נורמלית לאדם שלומד קבלה? מה אני יכול לעשות כדי להתגבר על כל זה ולהיות טוב לסביבה ולעצמי? שכן אני מרגיש שאני שונא גם את עצמי

תשובה: כולנו עוברים מצבים כאלה. חכמת הקבלה מרכזת את כל המצבים העתידיים שלנו של שנים רבות קדימה ומעבירה אותנו דרכם בזמן קצר יותר. לכן, לא קל לעבור את התקופה הזאת, בפנים הכל משתנה באופן קיצוני וקבוע, האדם נזרק מהאור אל החושך, משמחה לדיכאון וכד'

יעזור לך רק לכופף את הראש, זאת אומרת, למרות המחשבות והרצונות (המוח והלב – התחושות שבהם), להיצמד לקבוצה, כמו אל מקור ההצלה היחיד, שניתן לנו על ידי הבורא בעולם הזה, לארגן לעצמך לימודים שיטתיים יומיומיים, להשתתף בהפצה בכל הזמן הפנוי, ולקבל את העובדה – שהחיים האלה ניתנו לנו רק כדי לצאת מהם אל החיים העליונים.