מה בין טבע האדם לטבע הבורא?

כל סיבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות, שכל יחיד סובל בדעותיו, באים רק מפני הערפילים המצויים במחשבה על דבר המושג הא-לוהי. (הראי"ה קוק, אורות, קכ"ד)

סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מה', ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו, אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור לכל המכאובים והייסורים, שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם. שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להידבק בה', בכל לב נפש ומאוד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו על בריותיו, שאין אנו מבינים אותו כראוי… הרי לעיניך, שבעולמנו, לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם הייתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו, בתכלית האהבה. כי ודאי, לכבוד גדול היה זה, לכל אחד ממנו, להתיידד ולהתאהב בה', בכל לב ונפש, ולהידבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, מ"ב)

אור פני מלך – חיים ודאי. והֶסְתֵרוֹ הוא מקור כל רע. (הרמח"ל, דעת תבונות, מ')

אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לה' ללכת בדרכיו נקרא שמו בעצם "אדם", מלשון אדמה לעליון… ואם הוא מפריד את עצמו מהדבקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוּקח ממנה, ועפר הוא ולעפר ישוב. אמנם השם אדם המורה על אדמה לעליון, זהו עיקר התכלית. (השל"ה, תולדות אדם, הקדמת תולדות אדם, ג')

כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הופכי הצורה מהבורא, שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

עניין התענוג והעידון, כל עיקרו הוא בשיעור השוואת הצורה ליוצרה. ועניין הייסורים ואי הסבלנות, כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה. ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית, להיותה הפוכת הצורה מהיוצר. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

הגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עם כל זה הוא נעשה ע"י זה נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למידת הופכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מניצוצי קבלה אפילו משהו חס ושלום, והוא, כולו לקבל ואין בו מניצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הופכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הופכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל. (בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, י"ג)

עַיִר פרא אדם ייוולד. כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא עניין ריבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש יתברך, דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום. ולכן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי. (בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", י"ב)

והגם שביארנו במידת היחידיות טעם יפה וגבוה, מאוד נעלה, אשר מידה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה, מתוך שהרגשת היחידיות התישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם. (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם")

בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה לה' והשפעה לבריות. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

בשעה, שהאדם מואס בכל קבלה עצמית, ונפשו קָצָה בכל מותרות מתענוגים גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחופשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה העצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

מצד התבונה הניסיונית, ומתוך ההיסטוריה המתרקמת לעינינו, אין תרופה לאנושות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם, מצוות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח לה', בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא, "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה עצמה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאושרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצורכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צורכי זולתו על צורכי עצמו. וכתוב השני הוא, "ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך", שזוהי המטרה, המחויבת להימצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצורכי חברו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא, שאמר, ועושים רצונו יתברך. "ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור. אולם, כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבוא בברית עבדות ה', בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן, לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, עד שתנצח אותנו, ונקבל את מרותה, לכל אשר תצווה אותנו. (בעל הסולם, מאמר "השלום")

כל ההפרש, שיש בין עולם הזה שמלפני התיקון, אל גמר התיקון. כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות עץ הדעת טוב ורע. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעולם הזה. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא. והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו. ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטוב ורע, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמר התיקון. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות. ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם. וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמר התיקון, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. (זוהר לעם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף 138)