מאיפה קיים בנו הרצון לאחד את כל העולם?

שאלה: בנושא "עבודה רוחנית בקבוצה" אתה כותב: "החל מגילוי חכמת הקבלה לפני 5768 שנה, עקרון האיחוד של כל הנשמות השבורות, ז"א הנשמות הפרטיות השונות שלנו, חלקים של אותה נשמה – לנשמה אחת, שהיא הדבר היחיד שנברא, כמו שהיה לפני שבירתה, זהו העיקרון היחיד של התיקון. התיקון הוא באיחוד."

תשובה: אני מנסה לספר באינטרנט לאנשים על חכמת הקבלה, ומה שמעניין הוא שבמרחב הוירטואלי אני פוגש אנשים רבים, שהגיעו גם אל אותה הבנה שכולם חייבים להתאחד, עוד מבלי לגעת בקבלה, . עניין אחר הוא, שכולם בינתיים מעלים ניחושים איך לעשות זאת.

שאלה: מאיפה הופיע בתוכי ובאחרים הרצון הזה לאחד את כל העולם? האם זוהי גם השפעה של האור מקיף?

תשובה: לאחר שבירת הנשמה האחת שנוצרה, נפלו החלקים שלה לדרגה הנקראת "העולם שלנו" (אני מדגיש "העולם שלנו" ולא "העולם הזה"), ומרגישים את עצמם ואת הבורא כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה. וזה אנחנו. בכל חלק של הנשמה הכללית, בכל נשמה פרטית, קיימות רשימות של כל הירידה מעולם אינסוף ועד לעולם שלנו. האור שמילא את הנשמה נמצא מסביבה. הוא אינו יכול להכנס לתוכה, כי התכונות שלהם מנוגדות, אבל הוא מאיר עליה מרחוק – זהו אור החיים, הקיום של הנשמה השבורה (האגואיסטית). ההארה מרחוק מפתחת את הנשמה לאט לאט להשתוות עם האור מנקודת האפס של היווצרות היקום שלנו. מהחיים על פני האדמה, מדרגת הדומם לדרגת החי ולדרגת אדם, עד להיווצרות הרצון לאור באדם. השאר מוכר לך. הכל נמצא תחת השפעת האור על הרשימות. אין כלום מלבד שניהם והמסך, מידת ההשתוות שלהם.

הבריאה צריכה להיות שונה מהבורא, זאת אומרת חייב להיות בה ה"רצון לקבל", כי רצון הבורא הוא "רצון להשפיע, לתת". אבל כדי ליצור חופש בחירה צריך לבודד את הבריאה מהבורא, ז"א לשים אותה רק בתוך הרצון לקבל. אבל איך ללמד אותה להשפיע? לכן הבורא שבר את הרצון לקבל לשני חלקים, הפנימי – האני, והחיצוני – העולם שממנו אני מקבל ודורש שיתנו לי, שימלאו אותי. ז"א על ידי חלוקת המצב שלי ל"אני" ו"עולם", ניתנת לי ההזדמנות להכיר את האגו שלי, אם אני שואף להשיג את העליון. כאשר מה שדוחף אותי לכך אלה הם היסורים של האגו המתפתח בי והניגוד ביני לבין העולם. ואז אני יכול, למרות האגו שלי, לשאוף להתחבר עם העולם לאחד שלם, כאילו שאין הפרדה ל"אני" ו"עולם".