לראות את הבורא מאחורי החבר

שאלה: מדוע, כשאני מתקן את היחס שלי לזולת לאהבה, אני רוכש ידיעה חדשה על העולם?

תשובתי: מדובר תמיד על הרצון שלך. יש רק "אור" ו"כלי" – הרצון ומה שמתרחש בו. כל העניין הוא, איך אני מתוך הרצון שלי מתייחס אליך, כלומר ל"זר".

במילים אחרות, מצוירת בי איזו דמות זרה ואני צריך לתקן את הרצון שלי ביחס לדמות הזו, להפוך את הרצון להופכי, ובהתאם לכך, לגלות מצב חדש.

אני אף פעם לא יוצא מעצמי. אני צריך לשנות רק את עצמי, את היחס הלא טוב שלי, את השנאה שלי, להפוך אותה לאהבה. ואז ביחסים שלי איתך אני אגלה את העולם הרוחני.

כך או אחרת הכול מתרחש בפנים. בפנינו עומד עולם עצום, אבל כולם מבינים שהתמונה הזו מצטיירת בנו. בעל הסולם כותב על כך ב"מבוא לספר הזוהר".

אך מהיכן מופיעה בי הדמות שלך? – היא תוצאה מפעולת הבורא. כל דרגות הטבע – הדומם, הצומח, החי וה"מדבר" – כל דרגות התפתחות הרצון האלו מבחינת "שורש" ועד "בחינה ד'", מובילות אותי לבורא, להשגת הכוח העליון.

וזה אומר שכל מה שאני מרגיש מבחוץ – זה הבורא. ולכן הרב"ש כותב, שבחבר או לפחות מאחורי החבר, צריכים לראות את הבורא.

ובכן, הדמות החיצונית בתפיסה שלי זה ניצוץ, חלקיק של אור, הבורא. כך, בזכות "שבירת הכלים" אני לפתע מגלה את האחרים, את האנשים הזרים מחוצה לי. מופיע בי "דיפול": אני ומישהו נוסף. המישהו הזה בינתיים ממלא את מקום הבורא, שאני אערוך איתו תרגילים לשיפור עצמי. אך, למעשה, מלבד האדם והבורא אין יותר כלום.

ולכן אנחנו צריכים להבין, שבתיקונים שלנו במעגל החברים אנחנו עוזרים להסתדר לטובה לכל העולם. ומכאן מובן מה שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שאם ישראל מתקן את עצמו, האור נשפך ממנו על כל שאר המציאות. ולא צריכים יותר דבר. זה מספיק לנו כדי לתקן את עצמנו.

באופן כזה, החבר שלי הוא לא חבר אלא בורא, שהחדיר לתוכי את הדמות הזו על רקע כל שאר דרגות המציאות. בבחינה ד' של ההתפתחות, הנברא הרגיש בושה בפני הבורא, ובדיוק בגלל זה אני שונא את החבר שאני רואה לפניי. זוהי תוצאה של אותה הבושה.

נחזור לידיעות שהאדם רוכש בעת התיקון.

ללא הידיעות הללו פשוט לא ניתן להסתדר. אחרת, כיצד הוא יגדל את אהבתו? כל מדרגה כלולה מרגש ושכל – ולא ניתן להתקדם רק על אחד מהם. הרי התענוג טמון רק בהשגת פעולות הבורא.

הוא רוצה שאנחנו נגלה אותו כטוב ומטיב. ולשם כך אתה צריך לדעת כיצד הוא עושה זאת: באיזו חכמה, באיזו צורה, באיזו דאגה. החכמה כאן הכרחית, וזאת צריכה להיות חכמה עמוקה, אתה כאילו מתלבש בבורא.

בעולם שלנו עד שאתה בעצמך לא תתבגר ולא תהיה אבא – אתה לא תבין את ההורים. כך גם ברוחניות, הדבקות הכרחית, בלעדיה אתה לא תבין את הבורא: מי הוא ומה הוא. וכתוצאה מכך מגיעה האהבה.

עד שלא תשיג את הבורא, אתה לא תוכל לאהוב אותו. בהיותנו מבוגרים אנחנו נזכרים במקרים שונים מהילדות, בכל מה שההורים שלנו היו עושים, במה שהם הכניסו בנו, במה הקריבו את עצמם למעננו, ומתחילים להבין אותם, לאהוב אותם הרבה יותר מאשר בילדות. אותו הדבר עם הבורא.

מתוך השיעור לפי המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 17.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הבורא כמכנה משותף
יחס חם כלפי החבר מביא אל הבורא
בורא בדמות חבר