לפנות מדרך הייסורים

"והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבותם אתם ימקו: והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי: אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם" (ויקרא, בחוקותי, כ"ו, ל"ו-ל"ז).

אם עם ישראל לא רוצה להיתקן מרצונו הטוב, אז נוצר הצורך בכוח חיצוני נוקשה מאוד שיכול לרמוס את האגו שלו ולאלצו לנהוג בצורה נכונה. זו נקראת דרך יסורים. מתוכה אנשים מבינים את כל מה שעברו, עד כמה סטו מייעודם, ושצריכים בהבנה מלאה לחזור לביצוע החובה שלהם. אבל לשם כך צריך לפקוח את עיניהם לקיומם של שני כוחות הטבע ופעולותיהם.

אפשר לדרוש מהאדם רק לפי ההתפתחות שלו. מתי ילד מתחיל להבין שהוא נמצא באיזה שהן מסגרות? בהתחלה הוא הולך לגן ילדים, שם מסבירים לו מה מותר ומה אסור. אחר כך זה נמשך בבית הספר. ורק בגיל 15-14 הוא מתחיל לשאת באחריות למעשיו, הוא מבין שישנם חוקי התנהגות מסוימים שאם הוא מפר אותם, הוא יכול להיעצר על ידי המשטרה. ולאחר גיל 18 הוא כבר אדם בוגר, למרות שעדיין לא בוגר לגמרי.

בכל מקרה, אנחנו צריכים להביא את האדם להכרה בדרישות שמוצגות לו ולביצוען, רק אז אפשר לתבוע ממנו אחריות. לכן אנחנו עוברים תקופת הכנה גדולה מאוד של אלפי שנים לזה. אבל הבעיה היא שהיום לא עוזרים לנו אפילו הייסורים שחווינו.

נשאלת השאלה: האם הם לא היו מספיקים? לדוגמה, בסוף המאה ה-19 הגיעו לישראל המתיישבים הראשונים. הם היו מוכנים לחיות בתנאים קשים של אקלים חם וייבשו ביצות וסבלו ממלריה כדי לבנות את הקיבוצים. עברו 20-10 שנה והכול החל להישכח. החלה העלייה השנייה, אחר כך השלישית, אבל אלה כבר לא היו אותם אנשים, מפני שהאגו כל הזמן מתחדש. האדם לא מאמין שמה שקרה איתו אתמול יכול לחזור על עצמו היום. הוא אפילו לא אשם שהכול נמחק מזיכרונו, כי הוא הרי כל יום חדש. לכן העיקר זה חינוך ולימוד העיקרון של אחדות העולם ואחדות העם.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 10.12.2014