למה אני לא מרגיש עכשיו את העולם הרוחני?

לקיים מצווה ניתן רק אם תחילה שׂנאת ואחר כך תיקנת, בזכות המאור המחזיר למוטב, אשר אותו ניתן למשוך רק על ידי לימוד חכמת הקבלה, בקבוצה, בסביבה הנכונה, על ידי השׂגת הערבות. אז נחשב, שקיימתי מצווה ויכול להיות שאפילו יותר מאחת, אלא את כולם בכלל, והשׂגתי גמר תיקון פרטי.

אך לשם כך חייבים לקיים כמה תנאים: לפעול ביחס לחיבור, בסביבה נכונה, להתפעל מהסביבה, ולא לעשות את מה שבא לי בראש לעשות בעצמי. אני כל פעם בוחר סביבה טובה יותר, אשר מחדירה לתוכי את הערכים שלה, ואני מיישׂם אותם כשלי עצמי. כלומר אני מבטל את עצמי בפני דעתם ורוצה להתכלל בהם באותה המערכת של עקרונות רוחניים, אשר הם פועלים לפיה ולא סתם בבני אדם.

אז אנחנו כולנו נפעל בכיוון אחד כללי משותף וניישׂם עיקרון אחד, וזו תהיה התפילה (מ"ן) שלנו, שעליה אנחנו נקבל מ"ד, אור התיקון, וניצור מגע עם הרוחניות. זה יהיה מגע מהחיבור הכללי המשותף שלנו, ולכל אחד בנפרד לא יכולה להיות רוחניות. הרוחניות מורגשת רק בתוך הקשר, בבורא, בכוח המחבר בין הנשמות. לכן, אינני יכול לקבל משהו רוחני משלי מהקבוצה, ולעזוב אותם, וללכת הביתה עם ה"חלק" הרוחני שלי. אני כל הזמן נשאר בתוך החיבור המשותף הזה, ורק משקיע יותר ויותר את עצמי לתוכו. שם אני מגלה את העולם הרוחני.

ואם אני לרגע אחד פתאום אחשוב רק על עצמי, אבדיל את עצמי מהאחרים, אני שוב חוזר רק להרגשת העולם הזה, כמו גם עכשיו. למה כעת אינני מרגיש יותר שום דבר? – כי אין לי קשר עם האחרים. ברגע שאני משׂיג אותו, אני מייד מרגיש רוחניות, ואם מתנתק אז מרגיש גשמיות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה", 17.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
"מצוות גשמיות" ותיקון הלב