קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
"ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים: ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה יהוה לעשת אתה: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא." (תורה, ספר "שמות", פרשת "ויקהל", פרק ל"ו, פסוקים ד' – ו').
שאלה: איך להבין, שהעם נותן לקב"ה תרומות יותר ממה שצריך?
תשובתי: מדובר על כך, שמופיעה אצלנו הבנה של הגבלה על התיקון העצמי בכל שלב.
אנחנו מתחילים ליצור בשלבים כלי כללי, רצון כללי שמכוון להשפעה, לאהבה הדדית, להתכללות זה בזה. כאן צריך לדעת איך לעבוד עם ההתכללויות ההדדיות שלנו, כי קיימים מצבים קטנים, בינוניים וגדולים של כל נשמה פרטית ושל כולם יחד. לכן התיקון וההרכבה של החלקים המתוקנים נעשים בהדרגה, לא כולם יחד ולא בערבוביה, אלא דווקא במידות מדויקות.
כל העבודה מתממשת מעל ה"מסך". כלומר, למרות הלחצים וההשתוקקויות הגדולות, האדם צריך להגביל את עצמו בהשפעה רוחנית. זה מה שמעניין.
שאלה: אבל כאן מדובר, שמשה מגביל את העם.
תשובתי: משה, זה החלק שלי. אני צריך ללמוד לנהל גם את תכונות ההשפעה וגם את תכונות הקבלה, ולעבוד איתן כמו עם שתי מושכות כדי ללכת קדימה בצורה נכונה. מפני שאני לא יכול לעבוד רק בעל מנת להשפיע, כי האגו שלי לא נעלם לשום מקום. יוצא, שאני קיים בין השפעה וקבלה. אך ורק! אני יוצר את עצמי כמורכב משתי התכונות הללו.
אז אני לא מתמוסס בבורא ולא נופל לחושך אגואיסטי, אלא קיים במצב הנכון. אני מחזיק בשתי המושכות האלה ובעזרתן הולך לשלמות מלאה, לנצחיות.
שני הכוחות נובעים מהבורא. הוא מהווה "קו ימין", תכונת השפעה, והוא יצר את "קו שמאל", האגואיסטי. אם אני נדבק לקו אחד או לקו שני, אני נמצא לגמרי בשליטה שלו. אבל אם אני מחזיק את שתי המושכות ומבצע ביניהן פעולה הדדית נכונה, אז אני כביכול בונה ביניהן "קו אמצעי", וזהו האני.
בזה שאני מקבל ממנו שתי תכונות מנוגדות, אני מגיע לשילוב הנכון שלהן בתוכי בכל שלב של העלייה שלי. בזה שאני כולל בתוכי יותר ויותר את שתי התכונות בשילוב הנכון, אני כאילו גדל, בכך שהופך מאדם קטן לאדם יותר ויותר בוגר, גדול, עד שהופך להיות שווה לבורא.
תחילה נדמה לנו, שתנועה ברוחניות היא מאוד מסובכת, מפני ששני הפכים צריכים לתמוך זה בזה ולא לשלול זה את זה. בינתיים אנחנו לא יכולים להשוות את זה בתוכנו, מפני שנמצאים בקו אחד: או בהשפעה מלאה, או בקבלה מלאה. כי העולם שלנו זה אגואיזם גמור, והעולם הרוחני זו השפעה חלוטה.
יכול להיות, שאנחנו נוכל לתאר משהו לעצמנו, אבל קשה מאוד להתקיים באמצע בין שתי התכונות הללו. אבל דווקא את זה אנחנו צריכים לעשות. אז אנחנו נהפוך להיות חופשיים מהבורא, כי הוא רוצה רק את זה, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהפכו להיות עצמאיים לגמרי.
אנחנו נוכל להגיע לזה רק אם נקבל ממנו הכול ונכוון את עצמנו בצורה נכונה לשימוש בכל הכוחות הקיימים בבריאה.
על ידי זה שמשיגים את מדרגות העלייה, איפה שכל הכוחות נמצאים בשיתוף, בהרמוניה ביניהם, האדם מתחיל להבין עד כמה דווקא ביניהם אנחנו מתחילים להרגיש את התוצאה של החיבור המשותף והנכון שלהם, שזה נקרא "אדם", כלומר משהו אמצעי, מה שהבורא לא יכול היה לברוא בעצמו.
הוא ברא דמות עתידית של האדם, ואנחנו יוצרים את האדם, שהוא הדמות של הבורא. זו תופעה אחרת לגמרי, כאשר אנחנו מפסלים מעצמנו את הבורא. כך מתגלות בנו התכונות של בצלאל שמראש נמצאות בנו, פשוט צריך לגלות אותן, לאסוף ולאט לאט לפתח.
לכן, כאשר אנחנו מדברים על שמחה בהתקדמות הרוחנית, אנחנו מתכוונים לאותה שמחה שרוכשים בחיבור של שני הקווים הללו.
מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 07.10.2013
ידיעות קודמות בנושא:
קורבן לבורא
לתת את היקר ביותר
מרכז כל ההשקעות והתקוות
