להסתכל בסוף המעשה

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר" סעיף ד':

"ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה, כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו".

זה הכלל, רק מההתבוננות על סוף המעשה אפשר להבין את כל הפרטים, כל השלבים, את הסיבות לכל דבר, והתהליך בכללותו. כי רק בסוף מתברר עד כמה כל פרט הוא נחוץ, ועד כמה כל הפרטים האלה היו מחויבים כך להסתדר בזה אחר זה ובסדר כזה. רק בסוף רואים שהכול מגיע להשלמה. הסוף השלם אפשרי רק כשכל הפרטים נמצאים ומסודרים ביניהם בצורה הנכונה. אבל איך להגיע לסוף אם אנחנו נמצאים באמצע הדרך?

"וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית."

אנחנו רואים את זה היום מהמחקר המדעי המודרני שאכן הכול מתנהל לפי סדר של סיבה ומסובב, ולפי חוקים מוחלטים. לפחות בדרגות הדומם, הצומח והחי אני מגלה חכמה נפלאה, לוגיקה והגיון, אין שום דבר שהוא מיותר, הכול מסודר בצורה כזאת שכל פרט קטן מקושר עם כל יתר אינספור הפרטים הרבים. מכאן אני יכול להסיק מסקנה על דרגת ה"מדבר": הקלקול שאני רואה בה נובע מהתפיסה האישית המקולקלת שלי, אשר לא מאפשרת לי לראות את אותו הסדר המופלא שקיים גם בדרגת ה"מדבר", אלא להיפך, מראה לי דווקא את התמונה ההפוכה מן האמת. אנחנו באמת רואים קלקול וחוסר סדר גדול מאוד בחברה האנושית, אבל זה בגלל שאנחנו עושים אותו.

כמובן, שניתן להמציא גם הסבר אחר לתופעה: אנחנו יכולים להגיד שהבורא הוא טוב ומיטיב והוא כולל הכול ועושה הכול, אך עזב את הבריאה שלו. בעל הסולם מביא כל מיני חקירות על הגישה ב"מאמר השלום". אבל איך שלא יהיה, אם אני כבר מגיב על מה שאני רואה בחיים, ומתבונן בגישות השונות, אני עוד יותר ויותר מבין שצריך להסתכל בסוף המעשה. מתוך ניסיון המחקרים שלנו, אנחנו רואים שהטבע מתפתח לפי תכלית מסוימת, ולכן, כותב לנו בעל הסולם, שאנחנו צריכים קודם להסתכל בתכלית הבריאה, כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו אלא בסופו.

"ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה".

כאן בעל הסולם מתכוון לאנשים, שלא מאמינים שהכול נברא בשביל האדם, שהאדם הוא מרכז הבריאה ושרק מתוך הנקודה הזאת אנחנו יכולים להתפתח נכון.

הכול נברא בשבילי, כל העולם שלנו וכל ה"עולמות". ואני חייב לקבל את זה, לגלות את זה, לשלוט על המצב הזה. "בשבילי", הכוונה היא, כדי שאוכל לתקן אותו ולהשתמש בו. שימוש כזה נקרא "קיום מצוות" שאותן אני עושה בעזרת האור המחזיר המוטב, או "תורה". כך אני מגיע למטרת הבריאה.

"אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו".

ברור שאנחנו לא שלמים. אך אי אפשר להחליט על שפלות העולם, כל עוד אנחנו לא רואים השלמה כיצד כל הדברים הנוכחיים בהמשך מגלים לנו את השלמות.

כאן מתעוררת השאלה: אם הפועל הוא שלם, אז האם הוא לא ברא את ההתפתחות בצורה המושלמת מלכתחילה? אבל זה לא יכול להיות, כי כאן חייבת להיות גם מציאות הנברא. מציאות זו הפוכה מהבורא, ולכן חייבת להיות כלולה משני חלקים ההפוכים זה מזה: תכונת הבורא, ותכונת הנברא. שתי התכונות חייבות לגדול בתוך הבריאה ולהתמודד בה זו עם זו, והיא באמצע בין שתיהן בונה את עצמה משני הכוחות: כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

זאת אומרת, אם אנחנו לא מבינים את התכלית, אז בוודאי שלא נוכל להצדיק את הבריאה, ונמצא מיני הצדקות, כגון: הבורא השלם התאכזב מאיתנו ועזב, ונמצא אי שם בשלמותו. גרסאות אחרות: הבורא בכלל לא נמצא או נמצא בשני הכוחות, כוח הטוב וכוח הרע, או אולי הרבה כוחות טובים והרבה כוחות רעים וכן הלאה.

כך או אחרת, בהחלט אי אפשר להצדיק את המתרחש, עד שהאדם לא מקבל את ה"תורה", כלומר, עד שלא מגיע למצב שמבין שהוא נמצא במערכת מקולקלת, והיא נמצאת בצורה כזאת כדי שהוא ישתלב בה, יתקן אותה על ידי המאור, כאשר הוא מושך את עצמו כל פעם יותר ויותר להפעלת המערכת. ואז הוא יגלה שהכול נברא בשבילו, ולא ניתן היה להגיע לדרגת הבורא בלי לתקן תחילה את המערכת, או יותר נכון, להתקין אותה. כך גם הילדים בונים את עצמם, בעזרת המשחקים, באיסוף ובחיבור הצעצועים שלהם. כך גם העיקר בעבודה שלנו זה דווקא חיבור החלקים. לכן, אנחנו צריכים לשחק במשחקי חיבור, איחוד, ערבות כדי להבין את התכלית.

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 28.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אל תשפוט על מה שעדיין לא הבשיל
שיטת שתי הרשויות ומקורות התרבות האנושית
הכל נברא על ידי מחשבה אחת