דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להיחלץ מהחושך וחוסר הידע

להיחלץ מהחושך וחוסר הידע

הנברא נברא במצב השלם והמושלם, אבל השלמות הזאת היא מצד הבורא, ולכן הנברא אפילו לא מבין שהוא קיים. כי כדי להרגיש את עצמו כקיים, דרוש חיסרון, השתוקקות, מקום ריק.

מאחר וכל הנברא נובע משלמותו של הבורא, אז הוא לגמרי נטול רגש, שכל, הכרה עצמית, ובכלל, ללא שום הרגשה. הוא לא יודע, לא מבין ולא מרגיש שום דבר.

אנחנו לא יכולים אפילו לתאר לעצמנו מה זה. זה אפילו לא החומר הדומם שקיים בעולם שלנו, שבתוכו בכל זאת מתרחשת תנועה של אטומים וחלקיקים אחרים. כי יש להם צורך להתקיים ולהחזיק את עצמם באיזשהו מצב מסוים, באיזושהי תכונה.

אבל המצב של רגע הבריאה הוא כזה, שבו הנברא כביכול בכלל לא קיים. הוא נקרא "יש מאין". מצד אחד הוא קיים ("יש"), מפני שהוא יוצא מהבורא, אבל הוא לגמרי "מאין", כי הוא לא יכול לומר שום דבר על עצמו, אפילו כמו אבן דוממת.

ולאחר מכן הנברא מתחיל להתפתח תחת השפעת האור. מטרת הבריאה היא להביא אותו למצב שבו הוא ירגיש חיסרון בבורא בכל דבר, כדי להשיג את ההופכיות שלו מהבורא, ומתוך ההופכיות הזאת להבין מיהו הבורא.

בצורה כזאת הנברא מכיר את הבורא. כי אם הוא ישיג את הצורה ההפוכה מהבורא ובה יתחיל להרגיש את הבורא, אז בהדרגה יתרקם בו הרצון להכיר אותו ולהיות כמוהו. ואז הנברא יוכל להשיג את הבורא, בהתאם לחוק השתוות הצורה.

יוצא, שכל השינויים מתרחשים בתוך הנברא. בהתחלה הוא מתפתח בכיוון השלילי ומתרחק מהבורא, כשהוא מבין יותר ויותר את עצמו, לפי מידת ירידת העולמות מעולם אין-סוף ועד לעולם הזה, ולאחר מכן בעולם שלנו, כשהוא מגדל את האגואיזם שלו.

אבל מימינו והלאה, מתחיל תהליך שונה לגמרי. הנברא מקבל הארה מלמעלה, שבזכותה הוא מתחיל להתפתח בצורה הפוכה מהטבע שלו, לקראת הבורא. כלומר, מסתיימת ההתפתחות מלמעלה למטה, שבה הנברא התנתק יותר ויותר מהבורא, מעולם אין-סוף, כשגילה יותר ויותר את הרצון האגואיסטי שלו וכשגילה שהוא נפרד ובודד.

חוץ מזה, הוא עובר שבירה, שלאחריה כל חלקיק שלו מתחיל להבין שהוא נפרד מהאחרים. כל אחד מרגיש את עצמו כבן אדם שנמצא בקרב בני אדם אחרים הדומים לו. ואז, מתוך החושך וחוסר ידיעת הבורא, הוא יכול להתחיל לפתח את תכונת ההשפעה. הוא עושה זאת בעל כורחו, כי הרי האור מגיע אליו בצורה כזאת שהוא אינו מסוגל לקבל את מילוי החיים לבד, ולכן הוא זקוק לאחרים.

בהתחלה הוא מנצל את האחרים כדי למלא את עצמו, אבל בהדרגה הוא מתחיל להרגיש שהוא זקוק לקשר יותר הדדי ופנימי, יותר נכון. כך אנחנו מגיעים להכרה שאין לנו שום זכות קיום אם אנחנו לא מקושרים בצורה נכונה זה עם זה.

בצורה כזאת הטבע, הבורא, האור העליון, מביא אותנו להכרחיות בחיבור.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 12.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
נקודה המכילה בתוכה אינסוף
מבט על הבורא מנקודת הנברא
ה"לגו" הרב-מימדי של הבריאה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest