להיות איש רוח

המלחמה המתנהלת בין אנשי הרוח לבין המצדדים במדיניות הממשלה שבאה לידי ביטוי ברפורמות שמובילה שרת התרבות, מירי רגב, עלו לכותרות והותירו הרבה שאלות פתוחות על החברה שלנו והאידאלים שמובילים אותה. אחת השאלות שעולות מהפרשה היא, מי נחשב בכלל איש רוח?

תרבות, לכאורה, היא דבר חיובי מאוד שמפתח את הרוח שבנו ואמור ליצור קִרבה, אחווה ושלום בין אנשים. והנה במדינת ישראל הקטנטונת בתקופה האחרונה יותר ויותר אירועי תרבות דווקא מעוררים שנאה, זלזול וגזענות. אם זה היה קורה פעם אחת, מילא, אבל התופעה הזו חוזרת על עצמה. אחת לכמה שבועות מתעורר עוד עניין שמצליח להסעיר את הציבור בישראל, והוא מגיע מכיוונם של אנשי תרבות ומעורר פילוג וקיטוב בעם.

ראשית, עלינו להבדיל בין אנשים בעלי כישרון מפותח וחוש יצירתי, כמו: כתיבה, נאום, משחק, מוזיקה ועוד, לבין אנשים מפותחים מבחינה פנימית. יצירתיות אינה מעידה בהכרח כי אדם בעל כישרון כזה או אחר מפותח יותר מאחרים. האם מלחין כמו ריכרד וגנר, שכל יצירתו נובעת מתוך שנאה חולנית, נחשב לאיש רוח? אינספור ספרים נכתבו על ידי שונאי האנושות הגדולים ביותר, כמו היטלר, או יצירות אופרה, בלט ותיאטרון שנכתבו רק מתוך שנאה, קנאה או תחרות. האם היוצרים הללו הם "אנשי רוח"?

ברוח אחרת

איש רוח הוא אדם רוחני, כלומר, אדם שהנשמה שלו מפותחת יותר משל אחרים. היחסים הטובים בין בני האדם הם בעלי חשיבות עליונה בעבורו. איש רוח נמצא בדרגה פנימית שהיא למעלה מהחומר, למעלה מהיחסים האגואיסטיים בינינו, מעל להתקוטטות הבלתי פוסקת והרצון לרמוס את האחרים.

טבע האדם אגואיסטי, ולכן האדם אינו יכול להיות טוב באמת לזולת, אלא רק על מנת לספק את עצמו. האדם הרוחני כבר רכש את הטבע השני, הטבע הנותן, המשפיע, וכעת הוא יכול להעניק לכל אדם באשר הוא יחס חם, טוב ומבין, ועוד יותר מכך, הוא יכול לעזור לכל מי שיחפוץ להתעלות מעל הטבע שלו ולהיות לאיש רוח אמיתי בעצמו.