להגיע לגיל "בר מצווה"

כבר עכשיו אנחנו צריכים לברר אילו בעיות חייבים לפתור בפועל לפני הכנס ובמהלכו. אחרת זה לא ייקרא "כנס", כינוּס, חיבור.

שאלה: מובן שאנחנו צריכים להרגיש שמחה מהחיבור. אבל האם צריכה להיות נוכחת בנו גם יראה מזה שאנחנו לא נשיג חיבור?

תשובתי: יש גיל מסוים, שלמטה ממנו הילד פטור ממצוות כי הוא קטן. אחר כך מתחילים לחנך אותו ולומר לו מה מותר לאכול ומה אסור, כך אפשר לעשות וכך אסור.

המצווה הראשונה נקראת "יראה" מפני הבורא. אני נמצא ביראה האם אני אוכל לעשות לו נחת רוח או לא, על ידי איזו פעולה אני מביא לו יותר שמחה ובאיזו פעולה פחות? לשם כך אני צריך להגיע לגיל הבגרות, ל"בר מצווה", כלומר אדם בעל מודעות שאחראי על המחשבות, הכוונות והמעשים שלו של התיקון. "מצווה", זה תיקון. השאלה היא האם אנחנו הגענו לגיל כזה?

אם היינו מגיעים לזה היום, אז היינו מרגישים את הפחד, את החרדה: "חברים, לפנינו מטרה לעשות נחת רוח לבורא! אם אנחנו לא נעשה את זה, אז יהיה רע מאוד". רע מאוד לא לנו עצמינו, אלא רע לזולת, לאחרים, אחרת זה לא נקרא "מצווה" אם אני חושב על עצמי. אבל אם נצליח לעשות נחת רוח לבורא, אז יהיה טוב לכל העולם! ומה שיהיה איתנו, זה לא אכפת לנו.

כלומר חייבים לעשות הרבה מאוד תיקונים מקדימים לפני שאנחנו מגיעים למימוש של המצווה הראשונה הזאת, של יראה, חרדה, של מחשבה האם אני עושה נחת רוח לבורא או לא. אסור שאתה תקבל מזה איזו שהיא תועלת בחזרה, זאת כבר לא תהיה מצווה, זאת לא תהיה השפעה, זה לא יהיה נחת רוח לבורא. נחת רוח לבורא אפשר לעשות רק ללא תועלת עצמית, שאתה משמח אותו, ולא מתוך החישוב העצמי של הפסד או רווח.

אנחנו עוד צריכים לעלות לדרגה הזאת, בכך שעושים צמצום על האגו שלנו, שהתוצאה לא תהיה חשובה ביחס לעצמנו.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, 27.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
כנס חיבור עם הבורא
נקודת הדבקות הראשונה בבורא
מתכוננים לביאתו של אורח מיוחל