לגדול וללמוד מחכם

שאלה: מה ההבדל בין העבודה בביטול עצמי של אדם שלומד קבלה, ובין הערצה של אדם דתי לרבו?

תשובה: בקבלה, ביטול עצמי כלפי המורה ("רב" פירושו "גדול"), הקבוצה והבורא הוא תנאי הכרחי. אחרת הרצון האגואיסטי לא יוכל לתפוס שום מידע, הרי התחתון מקבל מהעליון. כיצד אפשר ללמוד אחרת?

עלי לתפוס כל חבר, באמונה מעל הדעת, כגדול הדור, את הבורא – כטוב ומיטיב, ואת המורה – כחלק בלתי נפרד מהם. רק אז אני אוכל להתקדם. וברור שזה מעל השכל ומעל הרגש האגואיסטים שלי. האם האגואיזם שלי יאפשר לי לראות את כולם כגדולים? אני תמיד אראה את עצמי יותר גדול מכולם וארצה לשלוט.

ודאי שאני יכול לומר שזה אינו כך, ושאני מכניע את עצמי בפני החברים, מראה לכולם כיצד אני משפיל את עצמי, עושה מעצמי פשוט אפס. אך כל השאלה היא מדוע אני עושה זאת – האם זה לא כדי להתגאות, שכולם יראו עד כמה נמוך אני מכניע את עצמי?

ההבדל בביטול עצמי "באמונה מעל הדעת" ל"אמונה מתחת לדעת" הוא בכך ש"מעל הדעת", האדם חוקר, בודק, ואחר כך מבטל את עצמו. ואילו "מתחת לדעת" הוא מבטל את עצמו מראש, מבלי לבדוק דבר, ובדרך כלל ביטול עצמי מתחת לדעת זה יחס דתי, שאותו מלמדים את האדם מאז הילדות. כלומר, הוא בעצמו אינו חושב, אלא בכל שאלה פונה לרב שלו.

למען האמת, כל אדם בתת המודע שלו מתבטל כלפי מישהו. כלפי כדורגלן כלשהו או שחקן מפורסם. אך את מי הוא יבחר לו בתור סמכות: מקובל, רב דתי או זמרת מפורסמת, זה כבר תלוי בשורש נשמתו.

ברור שהיה עדיף שכל בני האדם היו מכניעים את עצמם בפני חכמים, ולא בפני מדונה. אך כשהאדם גדל, הוא כבר אינו יכול להישאר במסגרת הקודמת, ומתחיל לחפש. כמו בעל הסולם, שפעם חזר הביתה ואמר שכבר אין לו מה ללמוד מהרב מפורסוב, ועליו לנסוע לארץ ישראל. כלומר, הוא הרגיש, שמורו לא היה בגובה שיאפשר לו להתקדם, אף על פי שהוא היה מקובל.

ואם האדם מרגיש שהוא גדל במידה שאינו יכול להסתפק בסמכות הקודמת, אז הוא יוצא משליטתה ומתחיל לחפש משהו גבוה יותר. או שהוא גדל במידה שהבורא נעשה רבו.

מתוך שיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 29.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
אל תשים מכשול בפני עיוור
מה זה אמונה למטה מהדעת
דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב