"לא תקם ולא תטר…"

"לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני יהוה." (תורה, ספר "ויקרא", פרשת "קדשים", פרק י"ט פסוק י"ח).

את "מצוות עשה" צריך לקרוא מהסוף ולא מההתחלה: "אני, ה', ואני מציב ונותן לך את כל קשיי החיים, כדי שעליהם תלמד איך להגיע למצב של השפעה ואהבה המלאים.

אל תקבל שום דבר שכביכול נובע ממישהו. תבין, שכל מצב שלך, עד כמה נורא שהוא לא יהיה, נובע רק ממני, ואתה צריך לבנות את עצמך מעליו ביחס אליי. לכן לא יכולים להיות לא נקמה ולא פעולות תגובה לאותם השליחים והמתווכים שדרכם אני מנהל אותך. את כל זה צריך לשייך רק אליי.

בוא נראה, איך דרך כל הבעיות שבחיים אני אטריד אותך, ואתה, הודות לגילוי בהן את פעולתי והשפעתי, תתחזק, ובאופן כזה תשנה את עצמך. כל הזמן תכוון את עצמך דרך כל מיני תרעומות חיצוניות אליי, אתה צריך כל הזמן לתקן את עצמך. אז ייצא ממך משהו".

וזה כל הלימוד.

שאלה: נאמר: "לא תקם ולא תטר את בני עמך". איך אפשר כל הזמן להחזיק את זה בראש, מאיפה זה נובע?

תשובתי: זוהי הבחינה הראשונה, שנקראת "חפץ חסד", כאשר אני לא רוצה שום דבר לעצמי: אני קיים באופן ניטראלי, או אפילו כביכול לא קיים בכלל.

"לא תקם ולא תטר", זהו מצב שבו האדם לא קולט ולא סופג שום דבר לתוכו. זהו תיקון עצום, מפני שמבחינה פנימית הוא אגואיסט ענק עם הרגשה ברורה וחדה של כל מה שפועל נגדו. הוא מרגיש כיצד מכל הצדדים דוקרים, דוחפים, פוגעים ומעליבים אותו. ואילו הוא, בהעלותו מעל האגו שלו, עושה כאלה תיקונים, שכתוצאה מהם מרגיש עונג ואושר עילאיים.

ולכן בסוף נאמר: "אני ה'", כלומר, תכונה של תענוג בלתי פוסק.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 09.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אל תרמה את עצמך
כללים רוחניים לא פשוטים
ניגוד שמגלה את תמונת העולם האמיתית