לא יוצאים אל ההרים בלי מורה דרך מנוסה

אם אדם לומד, עובד, נמצא בקבוצה, רוצה להגיע לגילוי הבורא לנבראים, כדי שתכונת ההשפעה והאהבה תמלא אותו ותתחיל לשלוט בו, זה נקרא שהוא רוצה להיות מקובל. "קבלה", היא "קבלת גילוי הבורא". ואז הוא מבצע את כל עצות המקובלים: מתחבר עם החברים בקבוצה, לומד כפי שעשו המקובלים בכל הזמנים.

אבל העבודה להשגת תכונת ההשפעה מנוגדת לטבע האדם, ולכן לא תמיד הוא מרגיש את חשיבותה. לפעמים הדרך יותר חשובה לו ולפעמים לא כל כך חשובה, ולפעמים זה ממש נמאס לו ודוחה אותו. בהתאם לזה האדם מרגיש את עצמו.

כאשר הוא מרגיש את גדלות המטרה, הוא מתמלא אנרגיה. המטרה מאירה לו מלפנים והוא רוצה להיות עם הקבוצה ביחד עם חבריו. הוא מוכן להילחם בשבילה נגד כל העולם. זאת אומרת, שהאור האיר לו במקצת מלמעלה. האדם לא מרגיש את האור, אבל שם לב לשינויים שחלו בו, לפחות שינויים במצב רוחו.

אבל ההתקדמות היא בהתפתחות החיסרון. והחיסרון מתפתח כאשר האור מסתלק והאדם נופל, מרגיש את שפלותו ונמצא בחושך. "חושך" נקרא, מצב שבו המטרה הרוחנית איבדה עבורו כל ערך. גם המטרות הגשמיות כבר אינן מושכות אותו ומסתבר שהוא תלוי בין שמים וארץ כמו גוף מת.

אתה צריך לדאוג למצבים כאלה מראש, לבנות לעצמך סביבה שיכולה תמיד לעורר אותך. תקבע לעצמך סדר יום, לימודים, הפצה, כדי להיות כל הזמן עסוק. אז גם אם תבוא הירידה היא לא תימשך יותר ממספר רגעים ואז אתה שוב תעלה ותמשיך להתקדם.

בצורה כזאת האדם נשמר מירידות ממושכות. אבל, האם אפשר להישמר כדי בכלל לא ליפול, וכבר במצב של עלייה לדאוג שהיא תעבור לעלייה עוד יותר ועוד יותר גדולה בלי ירידות?

ירידה היא גילוי הרע, ועל ידי התעלות מעליו אנחנו זוכים לעלייה. אחרי שאנחנו יורדים ל- "1-", אנחנו עולים ל- "1+", אחר כך נופלים ל- "2-" ועולים ל- "2+". אז כיצד אפשר לעלות בלי הנפילות ממדרגה 1 למדרגה 2, 3, 4 בלי ליפול אף פעם למדרגות השליליות? האם אפשר להימנע מגילוי הרע, הקלקול, השבירה? כיצד אפשר לעלות בלי לתקן את הרע, הרי אין לנו חומר אחר חוץ מהרצון לקבל שלנו?

האגו צריך לגלות יותר ויותר את היצר הרע שלו, גם בכמות וגם באיכות, ואחר כך לתקן אותו ליצר הטוב. כלומר, אנחנו חייבים להתעלות מעליו ולהשתמש בו כמקפצה, כאמצעי להשפעה ולקשר עם החברים. אז האם אפשר לעלות בלי גילוי הרע אם כל החומר שלנו הוא רצון לקבל?

מסתבר שזה אפשרי אם מתחילים לחפש חסרונות אפילו בעלייה, כמו זקן שהולך כפוף וכל הזמן מחפש כאילו הוא איבד משהו. על אף שלא איבד כלום, אבל בודק מראש, אולי משהו ייפול?

"זקן", הוא מי שרכש חכמה. וכל אדם חכם עושה בדיוק כך. לשם כך קיימים שני גורמים ורצוי להשתמש בשניהם או לפחות באחד מהם. האמצעי הראשון, הוא הקבוצה, שכל הזמן מעוררת בי את חשיבות המטרה, מרוממת אותה יותר ויותר. ואז אני אראה שאני לא מרגיש את המטרה כל כך גדולה, ואז על ידי קנאה, תאווה וכבוד אני אדבק לחברים ואתחיל לעלות.

האמצעי השני הוא לפתוח ספר בזמן העלייה ולהתחיל לחפש בו את מצבי, לנסות להבין כיצד הוא מתואר בספר. אני נמצא בעלייה, כלומר, האור העליון מאיר לי ובעזרתו אני יכול להתעמק בתוך ההסברים של הפעולות. כי מדובר על היחס בין ה"אורות" ל"כלים", ועכשיו, כאשר הכלי שלי מלא באור, אני רוצה להבין כיצד זה פועל בהתאם ל"תלמוד עשר הספירות". לכן, ככל שאני מתאמץ, אני יכול להתקדם, יכול לקבל גם עביות חדשה וגם את המאור המחזיר למוטב. כך אפשר להתקדם אפילו בלי ירידות.

למעשה, תהיה ירידה, אבל היא תהיה מאוד קצרה ביחד עם המאור המחזיר למוטב. כאילו שמגלים אצלך מחלה, אבל יחד עם זאת נותנים לך תרופה נגדה. או שאפילו מראש מספרים על התרופה ואחר כך מודיעים על המחלה ומבקשים לא לקחת את זה יותר מדי ללב, מפני שהתרופה כבר מובטחת. בצורה כזאת אתה "מקדים תרופה למכה".

האור בעצמו מגלה לך עביות שבאור. עביות הרצון יכולה להתגלות או כאחוריים של האור או כאור. המורה יכול לעורר בך חסרונות, לנער ולכוון אותך. הוא מסביר לך בדרך כמו מדריך נהיגה שמסביר כיצד צריך לנהוג כדי לא לגרום לתאונה. ואף שאתה עובד על כל החסרונות שלך, אתה עושה זאת ביחד עם המורה. ואם אתה רוצה לעבור על כל הטעויות שלך בלי עזרת המורה, אז זאת יכולה להיות דרך מאוד לא נעימה ומסוכנת.

מתוך שיעור לפי מאמרו של הרב"ש "מהו ענין יסורים בעבודה", 18.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להפוך את הירידה לעלייה
עצה מעשית מניסיון אישי
שרשרת שמעבירה אור לעולם