יש גבול לכל עקשנות

עכשיו כל האנושות ניצבת בפני בחירה. כל הזמן התקדמנו בתוך האגו שלנו, עד שהוא נעל אותנו במערכת אינטגרלית אחת, בתלות הדדית זה בזה. ולכן העולם של היום הפך לגלובלי, כלומר הקשר בינינו נעשה יותר ויותר תלותי, ואיננו יכולים לעשות דבר כדי לעקוף אותו.

ולכן אנחנו מאבדים את היכולת לנהל את העולם שלנו. הרי הוא הופך להיות דומה למערכת העליונה, ושתי המערכות האלה קיימות במקביל זו לזו. מערכת אחת היא מערכת הקשרים ההדוקים בינינו, כמו מלכות דאצילות או מלכות דאין-סוף, שכבר נמצאת במצב העתידי המתוקן. והמערכת השנייה היא המצב הנוכחי שלנו, שבו אנחנו האגואיסטים מנוגדים זה לזה.

אם היינו סתם אגואיסטים בודדים, כל אחד היה מרגיש קצת צרות ובעיות, אבל היינו יודעים כיצד לתקן אותן. אבל היום, כאשר הגענו בהתפתחות שלנו לכזה מצב, שבו כל המערכת הזאת ננעלת על מנעול ובריח, איננו יודעים מה לעשות. כל אחד מאיתנו כבר אינו יכול להתגבר על הבעיות בחייו, ומתפתח משבר בכל התחומים: החל מהחיים הפרטיים: עם המשפחה, עם העבודה, האדם עם עצמו, ועד למשבר הגלובלי של החברה, התרבות, החינוך, האקולוגיה, כלומר הטבע הסובב אותנו.

בכל דבר מתגלה המשבר, גם בתוך האדם וגם מחוץ לו. והוא אינו יודע כיצד להסתדר. הרי נוצרת כאן מערכת אינטגרלית סגורה. ועכשיו לא נותרה לנו ברירה, אנחנו נצטרך, תחת לחץ הייסורים, למצוא בינינו כזה קשר, שיהיה דומה למערכת העליונה, כדי ששני העולמות האלה, העולם העליון והעולם הזה, יגיעו להתאמה זה לזה, עד שיתחברו לגמרי לאחד.

עכשיו אנחנו קובעים את הגבול, שעד אליו אנחנו רוצים להתקדם אל ההתאמה הזאת. אך בהתאם למידה שבה לא נרצה להתקדם, חוסר-ההסכמה שלנו יחזור אלינו כבומרנג בצורה של ייסורים. נניח שלפי תוכנית הבריאה, לפי אותו ה"שעון" או ה"מנוע" שמסתובב שם, אני כבר צריך להימצא באיזושהי מדרגה, להתקרב לרוחניות ב"עשרה סנטימטר". וכל העולם צריך להתקדם כך, על אף שקיימים בו אנשים שונים: יש כאלה שמבינים טוב יותר, יש שמבינים פחות טוב, וישנם כאלה שבכלל אינם מרגישים שום דבר. הרי כשם שכל הטבע מורכב מדרגות שונות: דומם, צומח, חי ומדבר, אותה החלוקה קיימת גם בתוך האדם.

אבל כל העולם, עם כל המסה שלו, צריך לעשות עכשיו צעד קדימה. ואם לא נעשה אותו, אז אותו חוסר-ההתקדמות שלנו יורגש בתוכנו כייסורים, כ"מינוס". והם בכל זאת יקדמו אותנו.

לא תוכל לברוח מהעבודה הזאת. המנוע ממשיך להסתובב, ואם בכל זאת אינך רוצה לעבוד אז במקום "1-", תקבל "2-" דרגות, אחר כך "3-" דרגות וכן הלאה, עד שתגיע לכאלה ייסורים, שלא תוכל יותר להתנגד. יש גבול לכל עקשנות. אנחנו בסך הכול רגישים מאוד לתענוג או לכאב. הרי החומר שלנו הוא הרצון לקבל. לכן אין שום ספק שבסופו של דבר העולם יתקדם.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 29.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
פער בין שתי מערכות
המלחציים של הטבע
בנקודת השבירה – מהעבר אל העתיד