קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: פעם כתבת בבלוג שלך שאין אלוקים. האם אתה אדם לא מאמין, ואם לא, מהו הבורא בשבילך?
בנוגע לאלוקים: אנשים מכנים בשם אלוקים ישות מסוימת שהם מאמינים בה. אם אלוקים קיים או לא, זו שאלה של אמונה ולא של ידיעה. עקרונות דתיים בנוגע לאלוקים ולאלוקות, כמקור של כל הקיים אינם עובדה, אלא אמונה שאין לה הוכחות. הדת גם אינה דורשת מהמאמין להגיע להוכחות. אין הוכחות!
גם מתנגדי הדת אינם יכולים לטעון שאין אלוקים, כי לא ניתן לבדוק זאת, ולכן אין סיבה לויכוח. לאדם יש את הזכות להאמין ויש לו את הזכות שלא יפגעו ברגשותיו, אך אין לו את הזכות לדרוש שיכבדו אותו על כך. זהו עסקו הפרטי. יש אלוקים או אין אלוקים, זה איך שכל אחד אוהב, או איך שנוח לו. כשמפחדים מהדין האלוקי – עדיף שאלוקים איננו, כשמקווים לשכר – עדיף שיהיה.
בנוגע לבורא: בשם בורא מכנים ישות מסוימת, שהאדם משיג אותה. בעניין זה אין מקום לאמונה, אלא האדם צריך לעשות על עצמו פעולות מסוימות כדי שיוכל לגלות אותה. בנוסף הוא צריך להגיע למודעות, באיזה אופן הוא בכלל משיג את העולם, עד כמה העולם המושג על ידו הוא יחסי ותלוי בתכונותיו שלו; איך כשהוא משנה (משלים) את תכונותיו, הוא יכול להתחיל להרגיש עולם נוסף, עולם עליון.
מפני שהעולם שלנו והמדעים העוסקים בעולם שלנו, הם פועל יוצא של תכונותינו, האדם לא יכול להשיג את הבורא, שהוא כוח היסוד של הבריאה, בלי להשיג את טבע העולם שלנו. השגת והכרת הבורא מבוססים על יחס מדעי לעולם. גילוי הבורא הוא ניסיוני, ומאומת על ידי כל אלה שמגלים אותו, מתואר גראפית ופיזית ככל תופעה אחרת. הבורא "רוצה" שיגלו אותו – כזאת היא ההשפעה של הכוח הזה עלינו, כדי שנגלה את גילויו בתוכנו!
דת- קבלה: מכאן מובן עד כמה שונות הדת והקבלה זו מזו. המקובל אינו מאמין, אלא משיג. האדם המאמין מוותר על השגת הבורא אפילו במקום בו הוא יכול להבין, וזאת כדי לא להפריע לאמונתו. אך יחד עם זאת, מוכרח להיות כבוד הדדי לרגשות שבין המאמינים ובין המקובלים, המשתוקקים לגלות את הבורא. וכן חירות בכל הנוגע ליחס הפרטי של כל אחד לעולם.
