קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אפשר לומר, שישראל נמצאת עכשיו ב"תקופה פוסט טראומטית" לאחר העימות הצבאי האחרון בעזה. בהקשר לזה הייתי רוצה להבין מה קורה איתנו ולְמה לצפות בהמשך? איך אנחנו יכולים להשיג איזו שהיא ודאות, יציבות, תקוות לעתיד טוב?
המלחמה כביכול הסתיימה והמדינה חוזרת ל"חיים נורמליים". אבל לא מובן על איזה חיים נורמליים אפשר בכלל לדבר. הרי האיום לא נעלם, והתחושה היא די מדאיגה. נשאר רק לחכות לסיבוב הבא של אלימות והפגזות טילים חדשות.
תשובתי: לחזור לחיים נורמליים, זה כמו לחזור לבית של אימא, הטוב, הנוח והשליו. אבל ישראלים חוזרים ל"חיים הנורמליים" שלהם, שגם כך אי אפשר היה לקרוא להם נורמליים, ובזמן של העימות האחרון התווספו אליהם טראומות נוספות.
נדמה לי, שהמצב היום יותר יציב מאשר בזמן הפעולות הצבאיות. לפחות, אז הכול היה ברור: הם יורים, אנחנו יורים. ואילו עכשיו אנחנו חזרנו למצב הרבה יותר חסר ודאות.
בזמן המלחמה החברה הישראלית התלכדה חזק. העיתונות התנהגה בצורה מכובדת ולא הסעירה את העָם במאמרים סנסציוניים. הכול נרגע, ההמולה שקטה, כי בפני איום משותף לא מנהלים פטפוטי סרק. אבל ברגע שהמצב הצבאי הוסר, הכול מיד חזר לתחרותיות הקודמת, למאבק של כל אחד עבור האינטרסים שלו, למריבות פוליטיות.
לכן המלחמה הסתיימה, אבל בחיים מורגשת עוד פחות יציבות מאשר בזמן המלחמה. אנחנו מקווים שאנחנו חוזרים לחיים בטוחים ונורמליים, אך לא קיים. אבל, אם עָם ישראל יתאחד וישיג איזה שהוא איחוד, אז הוא יצליח. דווקא אז אנחנו נגיע ליציבות וביטחון. אנשים רבים זוכרים בחום את אותה תחושת האיחוד שהופיעה בעיתות סכנה. כל עוד הטילים נפלו עלינו, אנחנו הרגשנו שאנחנו זקוקים זה לזה, היה לנו רצון אחד, דאגה אחת. אפילו שהיה לנו מפחיד, אבל היינו ביחד, ובזה הורגשה איזו מתיקות. אבל ברגע שהאיום נעלם, אנחנו שוב חזרנו לפירוד כמו קודם ולנכונות "לאכול" זה את זה.
מה שנותן תקווה, זה שהאנשים לראשונה מצטערים על כך שאנחנו מאבדים את האיחוד שהושג וחוזרים לאדישות הקודמת, להשתדלות לבנות את חיי הרווחה שלהם על חשבון האחר.
זה לא "מצב פוסט טראומטי" מהמלחמה שהייתה, אלא טראומות חדשות. אבל הפעם, המצב סוף סוף החל להתבהר ואנשים רבים הבינו שהמצב הרגיל שבו אנחנו נמצאים ללא איום חיצוני, בלתי מתקבל על הדעת.
המלחמה נתנה לנו להרגיש מה זה אומר להיות עָם אחד, מלוכד, שחי בדאגה זה לזה ולא בתחרותיות. מובן, שאף אחד לא רוצה שהסיבה לאיחוד כזה תהיה מלחמה, אבל לפחות עכשיו אנחנו גילינו והרגשנו מה חסר לנו.
הבעיה היא רק בזה, שהאיחוד הזה מושג רק תחת לחץ של איום חיצוני. בעל הסולם משווה את העָם שלנו לשׂק של אגוזים, שלא רוצים להתחבר ומתחככים עם הקליפות זה בזה ברעש גדול מאוד, אבל השׂק מחזיק אותנו יחד. לפחות מזה מופיעה אצלנו הרגשה של תמיכה הדדית עם השכן, עם מכרים, עם כל אדם, כל ישראלי ואזרח של המדינה הזאת.
וברגע שהשק נקרע, כל האגוזים מתפזרים לכיוונים שונים, ושוב אין לנו שום הרגשת שייכות לעָם אחד. לכן נדרשים שוב ושוב איומים חיצוניים חדשים. אנחנו רואים שהכוח העליון לא יעזוב אותנו במנוחה. רואים את זה לפי האנטישמיות שכל כך גדלה בעולם.
אני מקבל מכתבים עם שאלה זהה מיהודים שאותם אני מכיר בדרום אמריקה, טקסס, אירופה: "לאן אתה מציע לנו לנסוע? מה עלינו לעשות?". מדובר על יהודים דרום אמריקאיים ואירופאים שנולדו במדינות האלה, בתרבויות האלה, קיבלו השכלה, הם בעלי מקצועות טובים. ועכשיו הם נאלצים לחפש לאן להסתתר, אבל אין לאן. הם כבר חושבים: "אולי יש כדור לכת אחר, חוץ מכדור הארץ?". עד כדי כך הם מרגישים, שעבורם אין מקום בשום מקום.
אני מקווה, שבפני כזאת אנטישמיות אנחנו ניאלץ להתחבר ולהתאחד ואז נשרוד. אם אנחנו נהיה מקושרים חזק יותר, אז נצליח בכל וננצח בכל מאבק. אף אחד לא יוכל לעשות לנו שום דבר. לעָם ישראל מספיק להתחבר, ואף אחד כבר לא ילחץ עלינו. ההנהגה העליונה עובדת בכזאת צורה, שאם אנחנו משתוקקים לאיחוד, אז האיום החיצוני והלחץ מיד נעלמים.
לכן הכול תלוי רק באיזון ובחיבור הפנימי שלנו. וכל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות והביטחון תלויים רק ביחסים בין בני האדם, האם עָם ישראל יחיה בארץ ישראל כעָם מאוחד. בזה אנחנו מטים את כל העולם לכף זכות או לכף חובה.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 430, 02.09.2014
ידיעות קודמות בנושא:
איחוד לא לפי פקודה מלמעלה
האם לעולם יש צורך במלחמה הומאנית?
כיצד להפוך את האויבים לאחים אהובים
חבל שאין אפשרות לשלוח לחברים ומקרים את מאמרים המדהימים האלה ישר מהבלוג. כי, ממש לא נוח להעתיק את הטקסט בסמארט-פון